פרק מטופש לגמרי, שלמרבה המזל מבין שהוא כזה ולכן מנסה בעיקר להיות כיפי, ומצליח; מאוד נהניתי ממנו.

יש בפרק שני קווי עלילה מקבילים שלא באמת קשורים אחד לשני, אבל המוטיב המשותף לשניהם הוא “פחחחח איזה ברברים הבאג’ורים המצחיקים האלו” (אחרי שכבר היה לנו לא מזמן “פחחחח איזה ברברים הפרנגים המצחיקים האלו” ועוד שלל הצגות מעליבות של גזעים מרביע גאמא). זה לא שהסדרה לא מנסה להציג את הבאג’ורים בצורה חיובית; היא פשוט לא מצליחה.

בקו העלילה הראשון, סיסקו ממשיך לדמיין שהוא פיקארד ומנסה לשמש כמתווך לשני שבטים באג’ורים עם סכסוך אדמות. הבעיה מתחילה כשמתברר שהמנהיגה (“טטררכית”) של אחד השבטים היא נערה בת 15, שבגלל חוסר ביטחון דבקה בגישת שטח משוחרר לא יוחזר (ומה נגיד, אני לא מסכים איתה – בהסכם בין השבטים נאמר שהגבול בין האדמות הוא הנהר. באו הקרדסים והזיזו את הנהר כחלק מהשחתת באג’ור, ועכשיו הטטרכית טוענת שהשטח שהשבט שלה “הרוויח” מגיע להם בזכות. וואלה, נראה לי כמו ניצול ציני של ניסוח גרוע של הסכם). הבעיה נמשכת כשישמעאל ויצחק – סליחה, נוג וג’ייק סיסקו – רואים את הטטררכית ונוג מתאהב בו במקום.

ואז קורה פלא.

נוג וג’ייק הולכים לבחורה ומנסים להתחיל איתה ויוצאים איתה להרפתקאות בתחנה וגונבים את הדלי של אודו ואודו תופס אותם ושאר מריעין בישין – וזה אמור להיות מביך ומטומטם נורא, אבל אני דווקא נהניתי מזה. פעם ראשונה שבה ג’ייק ונוג לא גורמים לי לייסורים כשהם מופיעים על המסך ליותר מכמה שניות. בסופו של דבר הטטררכית מתבגרת, לומדת מנוג את חוקי המסחר של הפרנגים (“הזדמנות ועוד אינסטינקט שווה רווח” – מה, לעזאזל) ומגיעה להסדר פשרה כלשהו (השטח חוזר לשבט שמגיע לו בתמורה להסכם סחר כלשהו), ונוג מקבל נשיקה! בנאלי, בנאלי, אבל היה חביב. וחוץ מזה, יש לנו עוד חיוך-אודו! (כשהוא מגרש את שלושת הילדים העליזים מנקודת התצפית שלהם על הטיילת).

בקו העלילה השני, כפר באג’ורי מודיע לתחנה שהוא על סף כלייה ושישלחו מהר את הרופא. אז באשיר נוסע, ואף אחד לא רוצה להסיע אותו, אז כמובן שמפילים את זה על או’ברייאן המסכן, שמאוד לא מרוצה מכל העסק. לרגע נראה שנחזור למוטיב באשיר-ילד-כאפות, בפרט כשבאשיר שואל את או’ברייאן ישירות אם הוא מעצבן אותו (התמונה לקוחה מהדיאלוג שבעקבות כך); אבל כמובן שאו’ברייאן לא אומר כלום. ואז הם מגיעים לכפר ואנחנו מתחילים לעסוק בבעיות גדולות יותר- מסתבר שמקרה החירום הרפואי הוא אדם זקן שגוסס מ… ובכן… זקנה. אלא שמסתבר שהוא סוג של נביא של הכפר – “מספר סיפורים”, והוא הדבר היחיד שיכול להציל אותם ממפלצת נוראית שמגיעה בערב ותגיע גם בערב הבא. וכאילו שלא די בצרות, הנביא נותן מבט אחד באו’ברייאן ואומר לו שהוא האיש שהנביאים ניבאו את בואו, או משהו הזוי דומה.

כל זה נשמע קצת מגוחך עד שמגיע הערב והזקן, בשארית כוחותיו, יוצא לפודיום בכיכר הכפר, כשכל בני הכפר מסביבו, ומתחיל לספר להם על המפלצת הנוראית ואיך שהם יתמודדו איתה. ואז צץ… משהו לא ברור… ומתחיל לירות ברקים ולפצפץ מבנים בכפר. הנביא מנסה להלהיט את אנשי הכפר להאמין שהם מסוגלים להתמודד איתם וכמעט מצליח אבל קורס באמצע. ואז הוא מסתפק בללחוש לאו’ברייאן מה לומר. או’ברייאן אומר, המפלצת נעלמת והזקן מתפגר. ועכשיו או’ברייאן תקוע בתור “מספר הסיפורים – הדור הבא”. ויש לו מפלצת להתמודד איתה בערב הבא שלאף אחד לא ברור מה היא ומאיפה היא מגיעה.

המצוקה של או’ברייאן בתפקיד שנחת עליו מבלי שירצה (והשעשוע של באשיר מכל הסיטואציה) מבדרים למדי, וגם כאן לא נורא שהפתרון הוא בנאלי – המפלצת היא בעצם משהו שבני הכפר יוצרים בלי ידיעתם (בסיוע מקגאפין כלשהו) כשהפואנטה היא לאחד אותם מול אויב משותף כדי שלא ילחמו זה עם זה. למספר הסיפורים יש יורש, אבל היורש פישל בגירוש המפלצת לפני כמה ימים ו”נושל” על ידי המספר ז”ל. בסופו של דבר או’ברייאן מפשל בגדול עם המפלצת ולא היה מצליח להלהיט את הכפר אפילו עם נאפלם, אבל היורש תופס את מקומו, מוכיח את עצמו והכל בא על מקומו בשלום.

כאמור, מה שהיה מוצלח בפרק הזה הוא לא העלילות הבנאליות אלא הביצוע, ובפרט הדברים הקטנים (מהחיוך של אודו, העוויות הפנים של או’ברייאן והסצינה שבה הטטררכית שופכת כוס משקה על קווארק שקרא לה “ילדה”). אבל אני מקווה שבהמשך הסדרה הם יצליחו לעשות עם הבאג’ורים גם דברים רציניים יותר ומתנשאים פחות.