זה הרגיש כמו פרק להורים. כזה שמוצא את הפחד הגדול ביותר של כל הורה ואז לוחץ עליו חזק חזק חזק, וכדי לנחם קצת נותן עלילה צדדית קלילה שתהיה מהנה במיוחד להורים בגלל תחושת ה”כולנו היינו פה”. עלי זה עבד ואין לי יותר מדי תלונות. הייתי אולי יכול להתלונן על כך שהפעם הסדרה בחרה לתת סוג של הפי אנד במקום את אחד מהסופים הכואבים שהתפעמתי מהם כל כך; מצד שני, סוף רע כאן היה שובר אותי לגמרי ואני שמח שלא נקטו בו. מצד שלישי, הסוף הטוב כאן עושה מעין Children of Time זוטא (גם הדמיון בשמות הפרקים לא מקרי, אני מניח), אז כמה סוף טוב הוא באמת?

אנחנו מתחילים עם או’ברייאן. באמת תהיתי זה עתה מתי יהיה עוד פרק או’ברייאן, ונזכרתי איך פעם הייתה לו משפחה וכאלה ואז הגיעה המלחמה והם התפוגגו ולא יראו אותם יותר בסדרה - רגע, או’ברייאן ישן עם קייקו, בתחנה, וגם הילדים שם, וזו לא איזו הזיה או משהו - פשוט החזירו אותם למרות שהמלחמה לא נגמרה. איזה יופי! המשפחה של או’ברייאן חזרה, ו… אה, רגע, החזרתם אותם כדי לעשות משהו ממש, ממש רע, נכון? וזה שאתם מוציאים אותם לפיקניק על כוכב לכת באג’ורי פסטורלי כלשהו הולך להיגמר רע מאוד, נכון?

כשמולי מתחילה לצרוח ואו’ברייאן רץ אחריה לאיזו מערה כבר ברור שאנחנו בצרות. מולי תלויה מעל איזה פורטל, ואו’ברייאן מייד יוצר קשר עם הראנאבאוט ומפעיל את המשגרים ומחלץ משם את מולי… רגע, לא, הוא מנסה לתפוס לה את היד והיא נשמטת ונופלת לתוך הפורטל ונעלמת. שוב! שוב פעם קיבלנו את “או’ברייאן הוא מפעיל המשגר הגרוע בעולם”! אלוהים אדירים או’ברייאן, חמש שנים היית על האנטרפרייז וכל מה שעשית שם היה משגר משגר משגר משגר; האם יגיע יום ב-DS9 שבו תשתמש נכון בדאוס אקס מאכינה הגדול ביותר של היקום הטראקי?

מכל מקום, או’ברייאן כמובן ניגש באובססיה להפעיל מחדש את הפורטל, מה שהוא לא יהיה, ואילו קירה ואודו מסבירים לנו את הסיטואציה בשיחה ביניהם כשקירה מחזיקה את יושי, התינוק האו’ברייאני שהיא הייתה הפונדקאית שלו. זוכרים את הסצינה היפה ב-Ties of Blood and Water שבה קירה מחזיקה את יושי - הילד שלה שהוא לא באמת שלה - בזמן שהיא מדברת עם גאמור - האבא שלה שהוא לא באמת שלה? זה מזכיר את זה, בפרט אם מניחים את הדבר המתבקש - שאין עתיד של ממש לה ולאודו. אבל היי, מה אני מורבידי כזה, הקטעים עם יושי הם החלקים הקלילים של הפרק!

מכל מקום, הפורטל שיגר את מולי 200 שנים אחורה בזמן, לעידן שבו הכוכב הפסטורלי היה נטוש לגמרי. הרעיון הוא לשגר אותה בחזרה, מה שבאמת עובד, רק שכמובן שזה לא עובד חלק ואופס - אנחנו מקבלים בחזרה מולי בת 18 שהיא פראית כמעט לגמרי ובאשיר נאלץ לסמם חיש קל. אוי ואבוי. כבר בשלב הזה אמרתי לעצמי “איזה פרק מבאס”.

קייקו כמובן מעלה את השאלה המתבקשת למה לא לנסות שוב לשלוף את מולי בת ה-8, אבל באשיר ואו’ברייאן אומרים משהו על כך שזה ימחק את בת ה-18 שהם זה עתה שלפו; לטוב ולרע, זו מולי שלהם. זה בדיוק Children of Time שוב פעם, רק שהפרק מתמרן אותנו לפינה שבה אנחנו רוצים שיקרה פה Children of Time - שמה שיקרה עם מולי-פרא יהיה כל כך גרוע שכבר נעדיף למחוק אותה ולשחזר את המקור.

אז שאר הפרק עוסק בדיוק בזה - בנסיון של או’ברייאן וקייקו להתחבר מחדש עם הילדה שגדלה להם בפתאומיות ובצורה כל כך כואבת, על ההצלחות הראשוניות והכשלון המוחץ שבסוף. מזכיר משהו? יש דמיון מסויים ל-The Abandoned שבו אודו ניסה לגדל ג’אמהדר שהפך בצורה בלתי נמנעת לפרא מוחלט. גם פה וגם שם הפתרון היה בסופו של דבר לשחרר לחופשי, וזה מה שהאו’ברייאנים עושים.

בהתחלה מולי מסתדרת לה באיזה מחסן-שהומר-לג’ונגל מדומה ולאט לאט יוצרת קשר עם האו’ברייאנים, אבל בסופו של דבר היא מתחילה לדרוש “הביתה”. כשלוקחים אותה לבית שלה, היא כמובן מגיבה בזעם כי זה לא באמת הבית שלה. אז לוקחים אותה להולודק שנראה כמו הכוכב שהיא ננטשה עליו וזה מצליח לא רע, רק שלקווארק יש קלינגונים זועמים עם הזמנה מראש שדורשים פינוי של ההולודק, ומולי-פרא זועמת בתוך הקווארקיה זה מתכון לאסון. מישהו נדקר, מגיש תלונה, סטארפליט מחליט להעביר את מולי למתקן שיקומי כלשהו בלי האו’ברייאנים, אז הם גונבים ראנאבאוט כדי להחזיר את מולי הביתה. אודו תופס אותם, אומר לאו’ברייאן כמה שהוא מאוכזב ממנו - כי הוא ציפה שאם מישהו יצליח לברוח ככה מהתחנה בלי להיתפס, זה יהיה או’ברייאן - ונותן להם לברוח. תודה, אודו!

האו’ברייאנים מראים למולי-פרא את הפורטל ונותנים לה לעבור דרכו ובשלב הזה כולנו רוצים לבכות. או’ברייאן מתכוון לפוצץ את הפורטל בשלב הזה, וכמובן שבצד השני קורה הדבר שציפינו שיקרה - מולי-פרא חזרה בזמן בדיוק לנקודת הזמן שבה מולי-ילדה הגיעה לשם, והיא פוגשת אותה ומדריכה אותה חזרה אל הפורטל. הייתה שניה אחת שבה חששתי שאו’ברייאן יפוצץ את הפורטל לפני שהיא תספיק לעבור - כי זה יהיה מרושע מצד הסדרה ברמות בלתי נתפסות ממש - אבל מולי-ילדה חוזרת בשלום. הסדרה לא מתכוונת לתת לנו הנחות - אנחנו רואים את מולי-פרא מתפוגגת מבלי להבין מה הלך פה בכלל (או שמא…?) כדי שלא נחשוב שבאיזה מובן כלשהו היא עדיין חיה לה בסבבה בתור רובינזון קרוזו. כאמור, אני שמח עם ה”הפי אנד” הזה, ושמח שלקחו את או’ברייאן והביאו את קייקו למילואים בשביל המניפולציות הרגשיות הזולות הללו כי בזכותם זה עובד טוב.

בין לבין יש לנו את החלק ההומוריסטי המקסים של “וורף מנסה לשמור על יושי בזמן שהאו’ברייאנים מנסים לתקשר עם הילדה שלהם”. וורף מאז ומעולם היה דמות נפלאה לסיטואציות דג-מחוץ-למים וגם פה זה עובד נפלא. מעניין להשוות את זה עם הזוועה של Profit and Lace, שם קווארק נזרק לתפקיד שהוא שנא בכל לבו וגרם לו השפלה וסבל ולא היה כיף בכלל לראות; כאן וורף “סובל”, אבל אנחנו יודעים עד כמה הוא רוצה את זה, וכמה שזה חשוב לו (והוא גם אומר את זה לדקס במפורש; דקס כמובן מיתממת ואומרת שהיא לא בוחנת אותו, אבל כמובן שהיא - שכבר גידלה שלל ילדים בדורותיה השונים - בהחלט בוחנת אותו). סצינה מוצלחת במיוחד שיהיה קל להורים להזדהות איתה היא סצינת ה”וורף שיחק עם יושי ויושי חטף מכה בראש ועכשיו וורף מרגיש בתור מי שביזה את עצמו, את היקום ואת כל מה שחשוב אי פעם”, אבל השיא הוא באמת מה שוורף אומר לדקס כשהוא מתעקש להיות זה שירדים את יושי שצורח ובוכה אחרי שכבר נוסתה הפרוצדורה של חיתולים-אוכל-סיפור-שיר:

  • WORF:
    I am a Klingon warrior and a Starfleet officer. I have piloted starships through Dominion minefields. I have stood in battle against Kelvans twice my size. I courted and won the heart of the magnificent Jadzia Dax. If I can do these things, I can make this child go to sleep.

תודה וורף, היית קרן אור בפרק שיצר אצלי תחושת אימה הרבה יותר ממה שהייתה לו זכות ליצור.