מתחיל טוב. על פניו לסדרה יש לא מעט פוטנציאל. אנחנו מתחילים עם קרב ואקשן שקשור בצורה כלשהי ל-TNG (ספוילרים, אז לא אגיד יותר) ומהר מאוד מתברר שכל זה נועד לסדר טראומה משפחתית לגיבור שלנו, קומנדר סיסקו (האישה נהרגת והוא נשאר לבד עם הבן).

כבר הבדל בולט ראשון בין DS9 ובין TNG (ההשוואה הרי בלתי נמנעת): מלכתחילה אנחנו מקבלים דמות פגומה, טראומתית, בצורה שכנראה תשפיע על יתר הסדרה. אנחנו מתחילים את הסדרה בלראות אותו פגיע - קודם כל מפסיד בקרב ונאלץ לנטוש את הספינה, ואחר כך רואה את אשתו מתה ומתמוטט תוך שקצין צריך לגרור אותו משם. המלודרמה מופרזת לגמרי לטעמי אבל זה כבר משהו שלא היה לאף דמות של TNG כמעט בשום שלב של הסדרה, בוודאי שלא בהתחלה.

אנחנו קופצים מייד שלוש שנים קדימה לסצינה פסטורלית-באדיבות-הולודק של האב והבן שאוטוטו מגיעים לתחנה החדשה שהאב מוצב בה. כבר עולה התהיה: האם הבן יצליח לחמוק מקללת “הילד המעצבן בסדרה שגם גדל ממש מהר ולמפיקים לא ברור מה לעשות איתו”?

כשאנחנו מגיעים לתחנה הרקע העלילתי של הסדרה מתחיל להיות מעניין: זו בכלל לא תחנה של הפדרציה (בני האדם, “הטובים”) במקור, אלא של הקרדסים (חייזרים “רעים”, כפי שקל לראות מכך שכולם נראים כמו גברים גבוהים עצבניים), שסמוכה לכוכב הלכת של הבאג’ורים (חייזרים “טובים” אבל מה, קצת פרימיטיבים). הבאג’ורים היו כבושים על ידי הקרדסים בעשרות השנים האחרונות והקרדסים ניצלו את ההזדמנות לבזיזה מכל הבא ליד. עכשיו הם כנראה הגיעו למסקנה שלא משתלם להמשיך להחזיק בכוכב שאין עוד הרבה מה לנצל בו ותושביו מתנגדים (אקטיבית) לנוכחות שלהם בו, אז הם ברחו והשאירו מאחור את תחנת החלל המצ’וקמקת שלהם. ההנהגה הבאג’ורית מבינה שהם לא ממש יכולים לזוז שני צעדים בלי עזרה ולכן היא פונה לפדרציה לעזרה, והפדרציה ברוב טובה מספקת להם סיוע הומניטרי (לא מספק) ומשתלטת על התחנה - כשהיעד הלא מוסתר הוא הכנסה של הבאג’ורים לפדרציה בשלב כלשהו. לא לגמרי ברור עד כמה הפדרציה בעד הרעיון הזה, ואני מקווה שבהמשך יתעסקו בזה יותר.

בינתיים, קשה לומר שהבאג’ורים עצמם מתלהבים מהרעיון של להיעזר כך בפדרציה, אז סיסקו מקבל קבלת פנים קרה מקירה, הסגנית המיועדת שלו. הו, אקשן! הנה עוד הבדל בין TNG והסדרה הזו - הדמויות לא ממש מסתדרות ואפילו עוינות. האם זה משהו שיפתר חיש קל או שיימשך לכל אורך הסדרה? חלק נכבד מהפוטנציאל של הסדרה, לטעמי, נעוץ בדיוק בכך שהיא לא מהססת לגרום לדמויות לריב ואפילו להיות עוינות זו לזו למרות שבעצם כולם צודקים.

לפני שהוא ניגש לאקשן האמיתי, הפרק מציג לנו את הדמויות המרכזיות ואת התחנה עצמה, שמוצגת בתור גרוטאה שפלא שעדיין מצליחה להמשיך לעוף בכלל. ההבדל בין התחנה המתפרקת ובין האנטרפרייז המצוחצחת של TNG גם הוא מתקבל בברכה. בדומה ל-TNG, גם כאן הדמויות הן ערב-רב של קוריוזים - יש לנו משנה צורה אחד ממוצא שלא ידוע גם לו עצמו שמתפקד בתור ראש האבטחה, חייזר בן 300 בגוף של אשה בת 30 (סימביוזה!) בתור קצינת המדע, א’ובראיין מ-TNG בתור האדם הרגיל, פרנגי תחמן בתור פרנגי תחמן, ורופא פוץ שחיש קל הופך להיות שק החבטות של שאר הצוות שלא ממש מחבבים אותו. נראה מבטיח, למרות שבלי דאטה זה לא יהיה אותו דבר.

אז מה יש לנו בינתיים? מפקד טראומטי של תחנת חלל מתפוררת באמצע שום מקום, עם שכנים אלימים וילידים… אה, כן, מה עם הילדים? דתיים נורא, כמובן, וסיסקו ממהר לפגוש את המנהיגה הדתית שלהם שכמובן מחליטה שהוא סוג של “הנבחר”. אויש. ואז היא מציגה בפניו חפץ קדוש כלשהו שמתפקד כמו הולודק-בקופסה, ונותנת לו את החפץ תוך שהיא שולחת אותו לחפש איזה מקדש בין-כוכבי שגם הקרדסים מחפשים אחריו. זה כבר הופך להיות אינדיאנה ג’ונס ברמות מטרידות.

החצי השני של הפרק (הכפול) ננעל על קו העלילה הזה. סיסקו מגלה לבסוף שה”מקדש” המדובר מתחבא אי שם בתוך חור תולעת יציב - תופעה שהיא חידוש מוחלט לכולם. החור כמובן אינו מקרי אלא נוצר על ידי גזע חייזרים כלשהו, וחלק נכבד מהשליש האחרון של הפרק הולך על לראות את סיסקו מנסה לתקשר איתם ולהסביר להם מושגים מורכבים כמו “זמן” ו”בייסבול”. אם הייתי צעיר יותר כנראה הייתי קוטל את כל זה ואומר כמה שסולאריס של סטינסלב לם עשה את זה יותר טוב (דהיינו, המחיש עד כמה בלתי אפשרי לתקשר עם חייזר שחושב כל כך שונה מאיתנו), אבל כנראה הזדקנתי כי למרות המופרכות האדירה של כל החלק הזה של הפרק, די נהניתי ממנו. בסיום הדיאלוג של סיסקו עם החייזרים הם גם מעניקים לו טיפול פסיכולוגי זריז בהתמודדות עם הטראומה של מותה של אשתו - האם זה אומר שלא נחזור לזה יותר אחרי ככלות הכל?

בין לבין, כי אי אפשר רק סיסקו, הקרדסים מתעצבנים על התחנה והתעלולים שלה עם חייזרים וחורי תולעת, באים עם ספינות קרב ומאיימים להשמיד את הכל, מה שנותן לכל הזדמויות הזדמנות להוכיח כמה טוב הם מתפקדים תחת לחץ (די טוב… אני קצת מאוכזב). מהנה במיוחד לראות את א’ובראיין בועט במכשירים ורב עם המחשב שמתווכח במקום לציית להוראות. בסוף כמובן שהכל בא על מקומו בשלום (רק פצועים! בלי הרוגים!). עם חור התולעת היציב לידה, התחנה הופכת פתאום למקום מבוקש ביותר, מה שבוודאי יבטיח עוד אקשן בעתיד ולא סתם שוטים ארוכים של סיסקו משחק עם צעצועים משרדיים.

בסך הכל היה די כיף, למרות שבהתחלה השחקן שמשחק את סיסקו היה מאובן לגמרי ונשמע כאילו הוא פשוט מקריא שורות מתוך פרק - אני תוהה אם הוא פשוט מנסה לעשות את הדמות ככה, או שהוא באמת לא יודע לשחק כשלא נדרש מהדמות להביע רגש מיוחד (כשהיה נדרש הוא היה בסדר). פרט לכך, העוויות הפנים שלו הן משהו משהו - בתמונה אפשר לראות אותו עושה Grumpy Cat לקצין קרדסי מעיק.