בסוף העונה שעברה תהיתי לאן ג’ייק סיסקו הולך, מבחינת הסדרה. הוא כמעט ולא הופיע, ולמרות ש-The Visitor היה מצויין שאר ההופעות שלו לא היו ראויות לציון מיוחד והוא נדחק לנישת דמות הילד שבקושי רואים. זה לאו דווקא רע - ווסלי קראשר היה הילד שרואים הרבה יותר מדי ממנו - אבל הדמות עדיין מתפוגגת, מה גם שהוא כבר לא ילד יותר אלא בן 18.

למרבה המזל, אנחנו בעונה 5. בינתיים עושה רושם שעונה 5 יודעת בדיוק מה היא עושה, מה היא רוצה לומר ואיך היא רוצה לומר את זה, ובשביל לומר את זה הפעם היא מגייסת את ג’ייק סיסקו, אל פרק שמאוד מזכיר את The Ship שראינו לפני שתי דקות, אבל בזכות ג’ייק אפשר לתת לו אופי שונה למדי. ב-The Ship ראינו שמלחמה היא גיהנום ואת הלחץ, הפחד והצער שהיא גוררת עבור לוחמי הפדרציה המנוסים - אבל איך דברים כאלו ייראו מנקודת מבטו של אזרח כמו ג’ייק שלא השתתף בקרב מימיו?

הפרק מתחיל עם תחרות שכולנו ייחלנו בסתר ליבנו לראות - מי יהיה יותר מעצבן, באשיר או ג’ייק. באשיר חוזר מכנס רפואי כלשהו וג’ייק התלווה אליו כי הוא אמור לכתוב עליו מאמר עבור… אה… מי זוכר. באשיר מקשקש על ענייני מדע טכניים בלי להבין שלג’ייק אין מושג על מה הוא מדבר, אבל ג’ייק בקלות מעצבן יותר כשהוא נוקט בחטא הקדמון של כל המדיום הויזואלי ונותן לנו voiceover (זה חוקי בכלל, בסטאר טראק?) שבו הוא תוהה למי אכפת בכלל מהאנומליות הרפואיות של באשיר וש”אנשים רוצים סיפורים שהם יכולים להתחבר אליהם: חיים ומוות, טוב ורע” ושאם תפרוץ איזו מגיפה איפה שהוא ובאשיר ירוץ לשם לטפל בזה, זה יהיה סיפור טוב. וואו, ג’ייק. הפכת להיות פוץ מעיק בתור בוגר, אה? אבל כאמור, הסדרה יודעת בדיוק מה שהיא עושה, ואת הבלון הזה היא מנפחת כדי לתקוע בו סיכה גדולה.

ובכן, ג’ייק מקבל את מצב החירום שלו, אבל בצורה קצת פחות רומנטית משאפשר היה לקוות. הקלינגונים שברו את הפסקת האש ותקפו כוכב פדרציה כלשהו, ואין סיוע באיזור חוץ מבאשיר. באשיר רוצה לסרב כדי לא לסכן את ג’ייק, אבל ג’ייק מתעקש, אז הם נוסעים לשם. ואז אנחנו מקבלים סצינה ארוכה-ארוכה של טיפול בפצועים בתוך איזו מערת מסתור - סצינה שמראה שמישהו הציץ קצת אל סדרות בית החולים שנהיו פופולריות ממש בתקופה הזו ולמד משהו. המטרה של הסצינה היא לתת לנו שוק (בגבולות מה שאפשר להראות בתוכנית טלוויזיה כמו זו, כמובן) במקביל לשוק שג’ייק חוטף. אז יש פצעים מדממים ויש גופות שתקועות באמצע החדר ויש גוססים שהרופאים פשוט מוותרים עליהם ועוברים הלאה כי חייבים לתעדף, ויש את החייל שירה לעצמו ברגל כדי לברוח מהקרב. באשיר כמובן נכנס לזה כמו דג למים, בזמן שג’ייק מנסה לעזור בצורה מגושמת ולאט לאט לומד, אבל בעיקר חוטף את ההלם שלו.

זה פרק של ג’ייק, אבל באשיר זורח כאן בתפקיד המבוגר האחראי. כשכל הרופאים סרוחים אל הקיר אחרי שהאקשן נגמר אני אפילו ממש מסמפט אותו. הוא אפילו הופך להיות סוג של מנטור לג’ייק שעדיין תוהה איך זה ייתכן שחיילים שעברו אימונים עתירי סימולציות עדיין נשברים בכזו קלות בקרב אמיתי. ככזה, באשיר אחראי לשורה החביבה עלי בפרק, שתוקעת את הסיכה הנדרשת בתפיסה הרומנטית של ג’ייק:

  • JAKE:
    Some people say that you don't know what you're really made of until you've been in battle.
  • BASHIR:
    Well, let me tell you, Jake. There are many situations in life which test a person's character. Thankfully, most of them don't involve death and destruction.

המשפט הזה הוא בעצם המהות של הפרק. זה טוב לראות שככל ש-DS9 מתקדמת יותר ויותר אל עבר המלחמה הבלתי נמנעת, היחס שלה למלחמה הופך להיות מפוכח (ככל שייתכן בסדרת טלוויזיה סטרילית, כמובן) ויותר עוין. אפשר בעצם היה לסגור את הפרק כבר בשלב הזה, אבל יש לנו עוד חצי שעה, אז למה שלא נפיל עוד צרות על ג’ייק המסכן.

ב-The Ship הייתה לנו שרשרת של אירועים שהגבירו את הלחץ על כל המעורבים. גם כאן מתחילות צרות - הספינה שהייתה אמורה להגיע ולתגבר את כוחות הפדרציה הושמדה על ידי הקלינגונים, ועד שעוד עזרה תגיע מי יודע כמה זמן יעבור. והקלינגונים קרובים והולכים לפרוץ בקרוב למתחם, ואז הם פשוט ישחטו את כולם. אנשים מספרים לג’ייק את כל זה כאילו כלום, אבל ג’ייק מספר לנו איך הוא הולך ונהיה יותר ויותר לחוץ. ואז הקלינגונים משמידים איזה גנרטור מקגאפין ובאשיר מתנדב ללכת חזרה לספינה שלו שחונה בחוץ ולהביא משלו, אבל מישהו צריך לעזור לו לסחוב את זה - למה לא ג’ייק?

ובכן, כשהם מתחילים להתרוצץ, קורה הצפוי לגמרי - מתחילה הפגזה אדירה עליהם. באשיר אולי נפגע ואולי לא, ואילו ג’ייק עושה את מה שבעצם הכי סביר לעשות בסיטואציה כזו - בורח על נפשו בלי להביט לאחור. אבל גם בלי לחזור אל המחסה, בעצם - הוא פשוט תועה בדרך, נקלע לשדה קטל קלינגון-פדרציה, ואז נופל לתוך במערב אין כל חדש. כלומר, נופל לבור עם חייל גוסס, במקרה הזה, חייל פדרציה (ראו תמונה). כאן האנטי-הירואיות מגיעה לשיא - החייל הגוסס לא גוסס בצורה יפה בכלל. כשהוא מדבר עם ג’ייק מתברר שהוא הקריב את עצמו כדי שהפלוגה שלו תוכל לסגת, כך שהסדרה באה להראות לנו מה קורה להקרבה הירואית אחרי שסצינת ההקרבה מסתיימת. ג’ייק המסכן מחפש משמעות בכל זה וחושב בקול רם שחייב להיות משהו שאפשר לעשות כדי להציל את החייל ואולי זה שהוא נמלט מבאשיר בעצם בא כדי להכווין את ג’ייק אל החייל - אבל זה רק מרגיז את החייל שמגלה שהוא תקוע עם פחדן עלוב (זה בערך מה שהוא אומר) ואז מתפגר בצורה לא אסתטית בעליל ומשאיר את ג’ייק עם מטען נאה של “מלחמה היא גיהנום”.

אני לא זוכר סצינה דומה במסע בין כוכבים עד לשלב הזה. אפילו המוות של מונייז ב-The Ship לא היה כזה. אני באמת ובתמים מעריך את הנסיון של הסדרה לשבור לכיוון הזה, עד כמה שהאופן שבו היא עושה את זה מרגיש גולש לכיוון המופרז.

חוץ מזה יש לנו גם סצינות סיסקו-דקס עם סיסקו האב שמת מפחד. אבל לפחות מת מפחד כמו גיבור.

בסופו של דבר ג’ייק מצליח לחזור למחסה, מגלה שם את באשיר שיצא גיבור היום וסחב את הגנרטור חזרה לבד כשהוא פצוע, ועדיין מתעקש להיות פוץ ולא לבוא לג’ייק בשום טענה על ההתנהגות שלו. כל זה לא מעודד את ג’ייק, שכועס על כמה שהוא פחדן עלוב וכמה שהוא יודע שכשהקלינגונים יתקפו הוא שוב פעם יברח ויתחבא. אני בהחלט יכלתי להזדהות פה עם ג’ייק ועם הפחד האדיר מלהיקלע לסיטואציה מלחמתית. הייתי מוסיף “כשאתה אזרח”, אבל הרי הפרק כבר הדגיש בפנינו שגם אם קוראים לך חייל, נותנים לך נשק ומוודאים שתעבור שלל אימונים מתאימים זה עדיין לא יספיק.

בסופו של דבר, כשג’ייק כבר על סף התמוטטות עצבים וכבר התפרץ על באשיר ושות’ שהתבדחו על מה הדרך הטובה ביותר להתחסל על ידי קלינגון, הקלינגונים תוקפים וכולם נמלטים על נפשם. חוץ מג’ייק שמתעכב מאחור ושני רדשירטס שמנסים לעכב את הקלינגונים, מתחסלים מהר ומשאירים את ג’ייק מאחורי שולחן, עם קלינגונים שהולכים לפלוש למערה שלו כל רגע, ופייזר בהישג יד. אז ג’ייק שולף את הנשק ופשוט מתחיל לירות באקראי ואין סיכוי שזה ייגמר טוב… לא, רגע, הוא ירה בתקרה וגרם לה ליפול על הקלינגונים ולחסום את הכניסה למערה. ג’ייק מתעורר כשסיסקו ובאשיר מחלצים אותו ומספרים לו איך מה שהוא עשה עיכב את הקלינגונים והציל את כולם ואיך ג’ייק הוא עכשיו גיבור היום.

בהתחלה התרגזתי על זה, אבל יודעים מה, בסדר. מקובל עלי שהפרק מנסה להדגיש שגם גיבורים גדולים הם לפעמים סתם אנשים שפועלים מחוסר ברירה ואפילו מייאוש טהור, ופשוט היה להם מזל. אבל למה לצעוק את זה? אנחנו מקבלים ווייסאובר של ג’ייק שמדבר על הקו הדק שמפריד בין אומץ ופחד, ומגלים שכל הוויסאוברים שלו היו בעצם חלק מכתבה שלו שהוא משמיע לסיסקו פאפא. זו בעצם הצורה שבה הפרק שואל את השאלה - האם החוויות ה”אזרחיות” של ג’ייק הן אכן מה שגם אנשי צבא מנוסים יחושו? סיסקו פאפא מאשר את זה, כמובן, אבל מן הסתם זה לא כל כך משכנע בפני עצמו. ג’ייק הוא כותב וסיסקו הוא איש צבא, אבל את השורות של סיסקו כותב כותב, לא איש צבא.

למרות שהפרק אולי לא כל כך משכנע בנקודה הזו, זה היה בסך הכל פרק עשוי מצויין, שעושה בדיוק את מה שאמור לעשות פרק בעונה מתקדמת שכזו - לדחוק את הגבולות של הסדרה (והפרנצ’ייז) למקומות חדשים. אפשר לסלוח להם אם זה לא נעשה בצורה מושלמת, העיקר שזה נעשה היטב. כמו כן עוד פרק טוב של ג’ייק הוא הפתעה נעימה שלא באמת ציפיתי לה.