איזה יופי של פרק. ראשית, הוא נותן את ההמשך ל-Doctor Bashir, I Presume שהיינו ראויים לו; שנית, כמו בפרק ההוא, הפרק הזה מתחיל בצורה שנראה שתדבר על דבר אחד, פתאום עובר לעסוק במשהו אחר, ואז קופץ לדבר שלישי - וכל המעברים הללו נעשים מאוד בטבעיות ובלי לוותר על מה שהפרק עסק בו קודם. וגם - קריצה מובהקת ל”המוסד” של אסימוב לא יכולה להזיק אף פעם.

אנחנו מתחילים עם ארבעת המבקרים השבועיים בתחנה, שהם התוצאה של מה שקורה כשנותנים לשחקנים כרטיסים עם סטריאוטיפ של מחלת נפש ואומרים להם לרוץ עם זה עד הסוף. יש לנו את ג’ק ההיפראקטיבי והעצבני (שמבלה את רוב הפרק בלדבר הרבה, הרבה מאוד); את לורן הפאם-פטאל (שמבלה את רוב הפרק בשכיבה על הצד ומבטים פתייניים), את פטריק הילדותי (שמבלה את רוב הפרק בלבכות או לצהול על משהו, וכמובן שלקחו שחקן מבוגר כדי להחמיר את האפקט) ואת סרינה הקטטונית (שמבלה את רוב הפרק בלא לעשות שום דבר).

בקיצור, זה לא מתחיל טוב. פרק על מחלות נפש יכול להיות מעניין מאוד, כמובן, אבל לא כשהן כל כך מוקצנות ומגוחכות. אבל למרבה המזל, יש כאן טוויסט: אלו לא “סתם” חולי נפש - כולם אנשים שהושבחו גנטית כמו באשיר, רק שאצלם זה לא עבד טוב - הם הפכו לסוג של סבנטים-משוגעים. מתברר שיש “מוסד” (Institute) מיוחד שמיועד לטפל במושבחים-גנטית (כלומר, זו אכן תופעה רחבה יותר משהיה נראה ב-Doctor Bashir, I Presume) והחבר’ה הללו הם המקרים הקשים שלו, והם באו לבקר ב-DS9 כי… טוב, די ברור - כי אולי מפגש עם באשיר יעשה להם טוב. וכדי להראות כמה שהתחנה אוהבת אותם, תקעו אותם בסיפון המטען במקום בחדרי אורחים נורמליים כלשהם.

המפגש הראשון של באשיר עם החבר’ה הוא סוג של חזרה על החומר למי שפספסו את Doctor Bashir, I Presume, כולל דיון על מלחמות האאוגניקה וקנאה עזה בבאשיר שהצליח להתחבא כל כך הרבה זמן ובסוף כשהתגלה לא עשו לו כלום. זה כמובן טוב מאוד לראות מה קורה למי שהיה להם פחות מזל מאשר לבאשיר, ולראות הכרה של הסדרה בכך שהפתרון שלו באמת היה קצת קל מדי. מה שכן, אחרי המבוא הזה לא ברור לאן הפרק מתכוון ללכת עם זה. האם באשיר יצליח “לרפא” את החבר’ה ממה שזה לא יהיה שלהם? האם צפוי לנו סרט חניכה מורה-תלמידים סטנדרטי? ובכן, לא ממש.

אחרי סצינה של באשיר עם הקצינים שכוללת עוד דיונים על על-אדמים וכמה זה בעייתי וכמה שבאשיר הוא החריג הממוזל, נראה שהחבר’ה שלנו על סף התמוטטות - כולם משתגעים וצועקים ומתלוננים על איזה רעש שהטכנאים של התחנה בכלל לא שומעים. אבל באשיר מצליח לשמוע… קצת, ואז קורא לאו’ברייאן שבא ומתפעל את התקלה תוך שהחבר’ה מתלהבים ממנו והופס - כולם הופכים להיות קצת יותר סימפטיים כולל הפסיכוטי שאיים לשבור את הצוואר של הקטטונית אם לא יעשו משהו לגבי הרעש. אנחנו רואים שהם לא “משוגעים”, אלא ההפך - באמת רגישים יותר מהאדם הממוצע ושמים לב לדברים שאנחנו לא מודעים להם, ובאשיר הוא סוג של צינור תקשורת סביר עבורם. וכדי שממש נתרשם, פתאום יש את דאמאר (עכשיו השליט של קרדסיה) בטלוויזיה עם איזה נאום “פנינו לשלום”, והרבייעה הנלהבת מתחילה לנתח כל פיפס שהוא עושה ופחות או יותר גוללת את כל קורות דאמאר ב-DS9 עד כה על פי שפת הגוף שלו. כמובן שזה לא אמין בכלל, אבל המסר הועבר - החבר’ה הללו יודעים בדיוק מה הם עושים.

ואז הפרק מחליט להכניס פנימה את ענייני הדומיניון - אנחנו בעונה 6, ככלות הכל - ולערבב אותם עם הגאונים שלנו. ומה תגידו, זה יוצא טוב. הפדרציה מחליטה לתת צ’אנס ל”שיחות השלום” שדאמאר מציע, ולכן הוא מגיע לבקר בתחנה עם וואיון.

וואיון!!!!! התגעגענו!!!!!!

סליחה, חזרה לעניין - סיסקו המסכן צריך להיות הדיפלומט שמדבר איתם (למה? למה סיסקו הוא הדיפלומט? מה ההגיון פה? זוכרים את הימים שבהם סיסקו התאגרף עם Q כדי שהסדרה תרמוז לנו שהוא לא דיפלומט כמו פיקארד? איפה בעצם פיקארד?) ואם לנתח את שפת הגוף של דאמאר ושות’ עושה טוב לגאונים, לסיסקו אין שום התנגדות לתת להם גישה לצילומי השיחות שהקרדסים ממילא מתעקשים שיהיו. והגאונים שלנו מנתחים את השיחות כמו… ובכן, כמו גאונים. כיף לראות את זה, עד כמה שכל הניתוחים מופרכים. ראשית, כי זה נותן לוואיון תירוץ לדבר בשפת המקור (כי ההיפראקטיבי למד את שפת הדומיניון ומנתח את אופני ההבעה שלו) ושנית כי כולם מצחקקים ושמחים ועולים על איך שכל ההצעה של הדומיניון מיועדת כדי להשיג שליטה בכוכב שנראה זניח אבל בעצם יש בו כימיקל שיאפשר להם לסנתז את ה”לבן” שלהם לפני שייגמר. אפילו הקטטונית מצליחה להשתתף בחגיגה הזו.

סיסקו די המום לטובה מהניתוח הזה ואומר לבאשיר שהוא כבר עמד להסכים לתנאי הגבולות של הדומיניון מבלי להבין שזה יעלה להם בהפסד במלחמה, ו…

ואז מגיע הטוויסט והפרק הולך לכיוון המעניין שלו.

אתם מבינים, באשיר אומר לסיסקו שהוא צריך להסכים להצעה. אחרת הדומיניון ייאלץ לצאת למתקפה נואשת לפני שהלבן שלו ייגמר ויהיו אבדות כבדות לשני הצדדים, ואילו אם הם יסכימו להצעה אז הם יוכלו למשוך זמן עד שהרומולאנים יצטרפו לברית מה שאמור לקרות עוד חצי שנה עד שנה כי…

זה השלב שבו סיסקו מתחיל לפקפק בכל הניתוח האסטרטגי הזה שהנפיקו תוך כמה דקות חבורה של אנשים לא יציבים במיוחד. אבל באשיר הפך להיות הסנגור הנחרץ שלהם והוא מתעקש שהכל מתמטי וסטטיסטי ומדויק והנה הוא יראה לסיסקו את כל החישובים; וכל מי שרק שמע אפילו טיפה על “המוסד” של אסימוב יודע שיש לנו פה פסיכוהיסטוריה בפעולה. אני מאלו שחושבים שהפסיכוהיסטוריה של אסימוב - כלומר, השימוש במתמטיקה כדי לחזות במדויק תהליכים ברמת המקרו בעתיד - היא רעיון מגוחך לחלוטין, אבל זה לא אומר שאסימוב לא עושה איתו דברים נחמדים (ובפרט, כמו שאסימוב אוהב לעשות, הוא גם שובר את הרעיון הזה לגמרי כדי לבנות אותו מחדש בצורה קצת יותר זהירה). ומה יעשו פה?

ראשית כל נותנים לכל החבורה לחגוג (בתמונה) וזה חמוד. שנית, יש לנו שיחת “או’ברייאן ובאשיר משחקים בהטלת חצים” מושלמת שמעבירה בדיוק את הניואנסים של האופן שבו באשיר לאט לאט נמשך לכיוון הצד האפל של המוטנטים. לבסוף, באשיר מבשר לחבורה שהפדרציה התרשמה ונותנת להם גישה למידע מסווג כדי להמשיך את הניתוח, רק כדי לגלות שכולם מבואסים רצח; כשהוא מסיים לבדוק את החישובים גם הוא מבואס רצח כי המסקנה הפסיכוהיסטורית שלהם היא שהדומיניון ינצח בודאות וכבר עדיף להיכנע וזהו.

והנה מגיעה הדילמה האמיתית: אם המלחמה תימשך, יהיו אינספור הרוגים בשני הצדדים. האם לא הכרחי לוותר מראש? באשיר, הרופא והמוטנט, כמובן מצדד באפשרות הכניעה. סיסקו לעומת זאת כמובן מצדד באפשרות ה”אנחנו לא צריכים אתכם כדי שתגידו לנו איך להפסיד אלא איך לנצח” ו”גם אם נפסיד לפחות נפסיד כשאנחנו נלחמים” ו”יאללה יאללה תפסיק כבר להציק לי עם הרציונליות הזו שלך”. וזו דילמה טובה - באמת שלא ברור באיזה צד אנחנו אמורים להיות. מצד שני, פסיכוהיסטוריה זה כאמור כל כך מגוחך שבאמת קשה להיות בצד של באשיר כאן; מה שמעניין הוא פחות הדילמה עצמה ויותר האופן שבו באשיר מתמודד איתה, מה שהופך את זה לפרק באשיר מצויין, אפילו יותר מעניין מ-Doctor Bashir, I Presume.

אז הדרך של באשיר להתמודד היא ללכת אל קווארק. לדבר עם או’ברייאן. להתרגז על או’ברייאן. להשתכר. להמר שוב ושוב אצל קווארק כדי להוכיח שהוא יפסיד בסוף (הוא מפסיד בסוף), ובסוף לאבד שליטה על הסיטואציה - הוא מוסר לגאונים שהפדרציה לא בקטע של להיכנע, אבל גם הם לא בקטע של להקשיב לפדרציה ומחליטים להעביר לדומיניון את המידע המסווג שקיבלו כדי לעצור את המלחמה, וכשבאשיר פחות מתחבר נותנים לו בום בראש. הופס! הנה אנחנו רואים מה קורה כשנותנים לאנשים כאלו להשתולל חופשיים!

והאמת, אני מרוצה. בשלב הזה בפרק אנחנו מחבבים את האנשים הללו ובהחלט לא חושבים שהם טיפשים או משוגעים או רעים. אנחנו מבינים לגמרי מה גורם להם לעשות את מה שהם עושים - ואתם יודעים מה, אולי הם אפילו צודקים במובן מסויים, אבל כמובן שאנחנו נגדם. אני לא מרגיש שהפרק עשה עלינו מניפולציה כלשהי, אלא שהוא באמת מאפשר לנו לראות בצורה בהירה יחסית את הבעייתיות שיש עם מוטנטים כאלו והנטייה שלהם לפרוץ מסגרות ולהתעלם מהן. זה משמעותית יותר טוב מ”היי תראו הנה חאן והוא ממש חזק וחכם אבל גם כל מה שמעניין אותו בחיים הוא להשתלט על הספינה ולכבוש את היקום”.

אז איך בכל זאת פותרים את הסיטואציה? עם כמה שפחות אלימות. בזמן שכולם חוץ מהקטטונית הולכים לפגוש את וואיון, באשיר מצליח לשכנע אותה לשחרר אותו באמצעות אבחנות חודרות על כך שהיא מאוהבת בהיפראקטיבי. באשיר מצליח לעצור את העניין, אבל אנחנו בכל זאת מרוויחים ממנו רגע דאמאר-וואיון מוצלח:

  • DAMAR:
    This is ridiculous. Sneaking into a storage bay for a secret meeting. I'm not some agent of the Obsidian Order, I'm the leader of the Cardassian Empire.
  • WEYOUN:
    Don't let it go to your head. You serve only at the Dominion's pleasure. Besides, I think it's exciting.

אח, המעבר הכל כך חלק בין וואיון הזועם וה”אנחנו שליטי היקום” של החצי הראשון של המשפט והילדון המתלהב של ה”Besides, I think it’s exciting” כל כך נפלא.

ומה עם הגאונים? ובכן, לא יעשו להם כלום אבל גם יוותרו על המשך שירותי הייעוץ שלהם. הם עצמם די כועסים על זה שבאשיר עצר את התוכנית שלהם וחרץ את גורל הגלקסיה, אבל אז באשיר נוקט בפתרון הקל אך הסביר - הוא מצביע על איך שהקטטונית שיבשה את כל התוכניות שלהם ואת כל המשך ההיסטוריה בעצמה. אם אדם אחד יכול לגרום לשינויים כל כך גדולים, והם פספסו את האדם האחד הזה לגמרי, איך אפשר לסמוך על הניתוחים שלהם? (וכן, אסימוב כבר מעלה את הנקודה הזו ומתייחס אליה באריכות והפסיכוהיסטוריה לא יוצאת כל כך טוב ממנה). בסופו של דבר באשיר נפרד מהחבורה ברוח טובה יחסית.

אז מה היה לנו פה? פרק שהתחיל בצורה שבה נראה היה שהוא ידבר על נזקי ניתוחי השדרוג בצורה צהובה במיוחד, ואז קפץ בכלל להתעסק בפסיכוהיסטוריה והאופן שבו באשיר צריך להתמודד עם הצד המוטנטי האפל שלו - הכל ברוח קלילה יחסית ועם דמויות סימפטיות. זה מאוד הזכיר את Doctor Bashir, I Presume בערבוב בין הומור ודרמה רצינית, והוציא שוב מבאשיר את המיטב שלו. לא ייאמן כמה רחוק הצליחו לקחת את הדמות הזו ביחס לקטסטרופה שהיא הייתה בתחילת הסדרה.