היה זה לילה חשוך וסוער…

לא, ברצינות, יש איזו סערת טכנובאבל וכתוצאה מכך מפנים את התחנה שוב, זה הפרק השני ברציפות. ומה קורה כשיש תחנה שמפנים אותה? כמובן, מתחיל משחק חתול ועכבר בין צוות התחנה שנשאר ובין כוחות הרוע שמנסים להשתלט עליה. רק שכאן כוחות הרוע מצליחים להשתלט על התחנה בשיא הקלות, לכלוא את אודו באיזו קופסה, להגיע לחדר הפיקוד ולהשתלט על סיסקו, קירה, או’ברייאן, באשיר ודקס בשיא הקלות. ומה עם קווארק, תשאלו? ובכן… ייתכן… שהוא קצת עזר לרעים להשתלט על התחנה. בטעות, בטעות! הוא חשב שהוא סתם עוזר למבריחים או משהו. בכל מקרה, עכשיו הוא באותו הבוץ כמו כולם.

טוב, שמעו, זה לא מתפתח טוב. בקושי עשר דקות וכבר כל התחנה בידיהם? אחרי איך שבשבוע שעבר הצלחתם לעכב שתי ספינות מלאות חיילים באג’ורים במשך רוב הפרק? הפרק דורש סספונד אמונה רציני כדי שאוכל לקבל את זה שאפשר להשתלט על התחנה בכזו קלות. האם אני אמור להאמין שפינוי של התחנה לא כולל בכל זאת השארת צוות אבטחה כלשהו? או שהצוות לא מודע לכך ש”ספינה במצוקה” זה מסווה מצוין להשתלטות? האם להאמין שכולם חובבנים? ובכן, מכיוון שהמשך הפרק כל כך טוב אני מוכן לסלוח לסדרה בנקודה הזו – בלי השתלטות מהירה על התחנה, לא היה פרק.

אוקיי, אז החבר’ה הרעים השתלטו על התחנה, אבל מה החבר’ה הרעים רוצים? אז יש לנו שני קלינגונים, אבל הם סתם שכירי חרב. ויש לנו מישהי מגזע לא ברור שנקראת מריל, ויש טריל שנקרא וורד. מה זה טריל? מישהו מאותו הגזע כמו דקס. או ליתר דיוק, מאותו גזע כמו ג’דזיה – דקס הוא הסימביונט, ואנחנו מבינים מהר מאוד שהדקויות הללו קריטיות כאן כי וורד הוא אחד מאותם אומללים שכל חייהם קיוו לקבל סימביונט אבל בשלב כלשהו דחו אותם. מסתבר שרק אחד מכל עשרה טרילים זוכה לכבוד. אז וורד מחליט שהוא ה-90% והוא יקבל את הסימביונט צדק-ולא-צדקה שלו גם אם זה אומר לתלוש אותו מהטרילית הקרובה ביותר. באשיר מזכיר לכולם בעדינות שאחרי שטריל והסימביונט שלו השתלבו, להוציא את הסימביונט יהרוג את הטריל. וורד יודע את זה, כמובן, אבל טוען ש”אין לו ברירה”. למה? נו, כי מגיע לו. עם הגיון חד כתער כזה ברור שהם לא הולכים לשכנע אותו לרדת מהעניין. ולמה דווקא דקס? כי חור התולעת הוא המקום המושלם להימלט אליו אחרי שהתעלול בוצע.

כדי להיות משכנע שכדאי לשתף איתו פעולה, וורד גם יורה על הדרך באו’ברייאן, שיהיה. כמובן שהוא לא הורג אותו, אבל זה מספיק כדי לשכנע את דקס ואת באשיר לשתף פעולה. דקס המסכנה מקריבה את עצמה מרצון, שוב (בדיוק כמו בפרק “דקס”), אבל עושה רושם שבאשיר – שהוא זה שייאלץ לעשות את הניתוח – מסכן עוד יותר. וכאן פתאום אני שם לב שבאשיר כבר לא ילד כאפות, וההתאהבות המגוחכת שלו בדקס מהעונה הראשונה פתאום הפכה לגורם בעל משמעות. למרבה המזל, התסריטאים החליטו להשאיר כל התייחסות מפורשת לזה בחוץ, ולתת לשחקן להבהיר לנו בעצמו כמה העסק הזה קשה לבאשיר. וכשהשחקן מצליח לעשות את זה אני מתחיל לחשוב שעוד יש תקווה לדמות של באשיר בהמשך.

ותוך עשרים דקות בערך דקס בחוץ, ומוכנס אל תוך וורד. וגם אני, שיודע שזה הולך להיגמר בשלום, נכנס ללחץ. הם ביצעו את זה טוב! ממש לא ברור איך הולכים לצאת מהתסבוכת הזו! כמובן, לא הכל אבוד בשלב הזה. תיאורטית עוד אפשר לחלץ את דקס מתוך וורד ולהחזיר אותו אל ג’דזייה וכולם ישרדו את הפרוצדורה. אבל השעון מתקתק. למעשה, הנעלם המעניין כאן הוא הגורל של וורד – כלל לא ברור אם הוא הולך לשרוד את ההרפתקאה הזו או לא. לכן אם יש בעייתיות בפרק הזה, היא שהדמות של וורד לא יותר סימפטית. אם לפחות היו רומזים שאצל הטרילים, אלו שהם חסרי סימביונט (לפחות מאלו שניסו) הם בגדר מנודים חברתית, ולכן מצבו של וורד הוא נואש – אבל לא, הרושם שמתקבל הוא שפשוט מדובר על בכיין שבטוח שהכל מגיע לו.

טוב, אז איך פותרים את הבעיה? פשוט מאוד – אם ז’אן לוק פיקארד היה מדבר את דרכו החוצה, סיסקו פשוט הולך מכות. הבעיה היא שאו’ברייאן לא כשיר לעזור לו, ובזמן שהוא הולך מכות עם קלינגון אחד קירה חוטפת על הראש ממריל, שמתגלה כקרטיסטית לא קטנה, וסיסקו מוצא את עצמו מול פייזר. אופס. עושה רושם שמכות לא הולכות לפתור את הבעיה הפעם. קווארק בינתיים בוהה בכל העניין בייאוש, וגם זוכה לאיומים מפורשים מקירה שאחרי שהסיפור נגמר, הוא מחוסל. טוב, שמעו, בצדק גמור.

אם לא מכות, אז דיפלומטיה? סיסקו ושות’ מנסים לדברר את מריל ולברר למה היא עוזרת לפסיכי הבכיין. אז היא מספרת סיפור חיים קורע סטנדרטי שממנו וורד הציל אותה, ובבירור היא מאוהבת בו מעל הראש. אז איך אפשר יהיה להמיר אותה לצד האפל? ובזמן שהם מתעסקים בזה, וורד חוזר – והוא לגמרי אדם חדש. שנקרא לו “וורדקס” מעכשיו?

ובינתיים – באשיר צורח על קלינגון שיעזור לו לשמור את דקס בחיים. הו הו הו!

ואז ג’דזייה מתעוררת, וזו באמת סצינה עוכרת שלווה. יחד עם דקס נעלמו הביטחון והשלווה, ונשארה בחורה צעירה ומבועתת. וזה מתחיל לגרום לי להרגשה מוזרה – עד כמה הנכונות המיידית של דקס להקריב את עצמה נבעה מגז’דיה, וכמה היא נבעה מדקס עצמו, שמבחינתו זה לא סוף העולם לעבור לגוף הבא? ובכלל, מבין מה שאנחנו מחבבים בג’דזייה דקס, כמה הוא ג’דזייה וכמה הוא דקס? תמיד חשבנו ששניהם זה מכלול אחד, אבל עכשיו אנחנו צריכים להתעמת עם ההבנה שזה לא בדיוק ככה. ולכן צריך לראות איך דקס מסתגל לסביבה החדשה שלו, והפרק בתזמון מדויק עובר בדיוק אל זה.

סיסקו ממשיך את נסיונות הדיפלומטיה שלו – הפעם, על ידי פניה אל הדקס שבתוך וורדקס. הוא מדבר איתו כמו עם חבר ותיק ולא כמו עם הטריל המטורלל שרוצח את קצינת המדע שלו – והמראה הזה נראה מאוד לא נעים לכל מי שמסתכלים עליו מהצד – כולל קירה, כולל מריל וכולל הצופים. מצויין. אבל כמובן שסיסקו לא שכח עם מי הוא מדבר והוא מכניס פנימה לדיון את גילוי חור התולעת – הזכרון החזק ביותר של דקס מג’דזייה, ומאלץ את דקס להתעמת ישירות עם העניין הזה. ודקס, מסתבר, באופן די מחריד, די בסדר עם זה – הוא אשכרה אומר “היא תמשיך לחיות בי”.

שמעו שמעו, הסימביונטים הללו עושים רושם לא כל כך מוצלח, פתאום. עד כדי כך לא אכפת לכם מהנשא הקודם שלכם? מצד שני, כמה ממה שאנחנו שומעים פה הוא באמת דקס, וכמה הוא וורד? ובכן, גם אל זה סיסקו מגיע. הוא תובע מוורדקס להחזיר את הסימביונט; וורדקס מזכיר לו שזה עלול לסכן את הסימביונט ושואל אם הוא באמת מוכן לזה; וסיסקו מוכן לזה. אבל דקס, מסתבר, לא. וסיסקו עונה שאם כך, הוא לא הדקס שהוא הכיר. אוי ווי. עושה רושם שהסימביונט באמת לא שווה יותר מדי אם הוא לא נמצא אצל נשא מתאים.

ההתחבטויות הללו מעניינות, אבל כבר ברור שגם ככה העסק לא הולך להיפתר, אז קווארק יוזם אקשן וקופץ על אחד מהקלינגונים. מה שכמובן לא משיג כלום חוץ מ”פציעה” שלו באוזן שמובילה אותו למרפאה. ובאשיר אמנם נזקק לרמיזות עדינות מקווארק, אבל בסופו של דבר מנצל את ההסחה כדי להרדים את השומר הקלינגוני שלו. ואז קווארק משתמש בכישורי הפורץ שלו כדי לשחרר את אודו מהקופסה שבתוכה הוא כלוא (בתמונה). אקשן!

הדיפלמוטיה של סיסקו סוף סוף נושאת פרי ואחרי שוורדקס כבר מתחפף כדי להתעופף לו דרך חור התולעת, הוא מצליח לשכנע את מריל סוף סוף לתמוך בו – כדי להציל את וורד, שאחרי ההתמרה לוורדקס בכלל לא דומה לעצמו (נו, למה ציפית?) ועושה רושם שהולך לזנוח אותה לאנחות. מכאן יש עוד טיפה אקשן, ואודו מצליח לנתק לוורדקס את דרך המילוט, אבל ברור שהעימות הסופי חייב להיות בין וורדקס וסיסקו.

אז יש לנו Showdown עם פייזרים לשניהם. וורדקס טוען שסיסקו לא יעז לירות בו – גם על הלם, זה עשוי לסכן את דקס. סיסקו חוזר על כך שאם וורדקס בורח, ג’דזייה תמות. וורדקס עונה שדקס יוסיף לחיות, ומה זה החיים של בחורה אחת למול 8 דורות של ידע? אוקיי, רגע, די, אני חייב לדעת – זה דקס אומר, או וורד אומר? או השילוב? או מה? נראה שסיסקו נותן לוורדקס לעבור, אבל לא. בנסיון להפוך אותו ל-Badass נותנים לו לומר “וורד, אל תקרא לי בנג’מין”, והוא מפגיז אותו בפייזר.

אוף, הוא קרא לו וורד. ולא דקס. אם הוא היה קורא לו “דקס” זה היה כל כך הרבה יותר אפקטיבי!

מכאן הכל בא על מקומו בשלום – הניתוח ההופכי עובר בהצלחה, וורד חוזר להיות הוא עצמו, ודקס חוזרת לעצמה… אה, לא, רגע. הסימביונט לא הולך לשכוח את וורד. הוא הולך להיות עכשיו חלק ממנו, ומג’דזייה דקס, לנצח.

אוף, זה היה פרק טוב. לא מושלם, אבל מהטובים ביותר מכל הפרקים שהיו עד כה. שוב אנחנו רואים שטרילים הם ספקי נושאים מצויינים לפרקים שעומדים בפני עצמם. ושוב התפקיד של דקס עצמה בפרק הזה היה זניח יחסית – לא באשמתה, כמובן. אני חושב שהכוכב האמיתי של הפרק הוא באשיר, ונקווה שלא יחזירו אותו למעמד של ילד כאפות בהמשך.

רגע, רגע, רגע, לא שכחנו משהו? מה עם הקטע הזה שבו קווארק אפשר לארבעה אנשים להשתלט על תחנת חלל בעלת חשיבות אסטרטגית? מישהו באמת חשב שאם הוא עזר לתקן את המעוות אז כולם יסלחו לו וישכחו את העניין? רגע, ברצינות? זה באמת מה שאתם הולכים לעשות? ברצינות? אאוץ’. גם בפרק בוגר-יותר-אפל-יותר שכזה, אני עדיין נאלץ להיזכר עד כמה הסדרה הזו מקובעת בנוסחאות של הזמנים ההם.