עונה 2 פרק 10 – Sanctuary

עוד רעיון שבבסיסו יכל להיות טוב שנהרס על ידי תסריט מחורבן לגמרי. כמו כן, בהנחה שלא יחזרו לעלילה של הפרק הזה יותר במהלך הסדרה, הוא מהווה עוד כתם של “בעיה שנשארה פתוחה שהייתם צריכים להתייחס אליה בהמשך וכשלתם בכך” – כלומר, עוד מהלומה לגישת “זו סדרת תחנת חלל בניגוד לספינת חלל ולכן אי אפשר “לעזוב” אירועים קודמים ולהתעלם מההשלכות שלהם”. בקיצור, אוי ואבוי.

אנחנו מתחילים עם משהו משעשע ולא קשור – חמש דקות של סדר היום העמוס של קירה, שכולל בעיקר נסיון תיווך בין קווארק ובין נגן באג’ורי מוכשר שמנגן אצלו רגוע מדי והורג לקווארק את העסקים. חמש הדקות הללו היו השיא של הפרק. אחרי זה חור התולעת פוער את פיו ופולט את האורחים השבועיים – כמה חבר’ה שאף אחד לא מכיר והספינה שלהם תכף מתפרקת, אז מייד משגרים אותם הישר לחדר הפיקוד. כי אין דבר כזה פרוטוקולי אבטחה; כי אין דבר כזה חייזרים שאף אחד לא ראה מעולם אבל לא מסוגלים לנשום את האטמוספירה של חדר הפיקוד. כי אין…

עזבו, אם אני אתחיל לנטפק כל שטות בפרק הזה לא נצא מזה. היו בו המון, המון! יש לנו פרק של מפגש עם גזע חדש שעושה פחות או יותר כל דבר בצורה שגויה. כאב פיזית לראות את זה. אני לא רוצה לכתוב על זה יותר מדי. אני לא ממליץ לאף אחד לראות את זה. עשר הדקות שחולפות עד שהמתרגם האוניברסלי מתחיל לעבוד והחייזרים מתחילים לדבר ברור היו מיותרות לחלוטין וכואבות ביותר. יחד עם חמש הדקות של קירה בתחילת הפרק כבר עבר שליש פרק על כלום. זה מעיד על תסריט שמעבר לרעיון הבסיסי לא באמת ידעו מה לעשות איתו. אאוץ’.

למראה קשיי התרגום לא יכלתי שלא להיזכר באופן שבו פרק של TNG טיפל בכל הקטע הזה של שפה מוזרה שהמתרגם לא יודע לאכול וצריך איכשהו לפענח. התוצאה (“Darmok”) הייתה פרק שנע בין רגעים מביכים במיוחד לרגעים הזויים לגמרי, אבל גם אחד מהפרקים שזכורים לי ביותר (לטובה!) מהסדרה בדיעבד. זה לא מה שיקרה עם הפרק הזה.

אז אחרי רבע שעה מבינים מה החייזרים אומרים, ומסתבר שיש לנו סיפור יציאת מצרים סטנדרטי עם הטוויסט שמי שכיסח את המצרים לא היה אלוהים אלא גזע כלשהו ששייך למשהו שנקרא “הדומיניון”. תנו לי את הפתיחה של החמישית של בטהובן, בבקשה!

אבל לא ידברו יותר על הדומיניון בפרק. תחת זאת נשאלת השאלה מה לעשות עם מיליוני הפליטים שזה עתה יצאו ממצרים. הרי אי אפשר לשכן את כולם על התחנה. אבל בכל זאת מנסים, וזה גורם לחיכוכים – כלומר, לכך שסיסקו ג’וניור ונוג הולכים מכות עם ילדים חייזריים. לפחות זה נותן תירוץ לקווארק להיראות מאיים באמת לשניה (בתמונה). גם כל המריבות הללו לא מעניינות, ולוקחות הרבה יותר מדי זמן. העלילה האמיתית של הפרק היא בערך עשר דקות.

ומה העלילה האמיתית? איפה הקונפליקט? פשוט מאוד. קירה מתיידדת מאוד עם המנהיגה-שלא-הוסמכה של החייזרים, שנכנה בפשטות משה. מסתבר שמשה והחבר’ה שלה קצת מטורללים בראש, במובן שיש להם בראש איזו ארץ מובטחת שמחכה להם מעבר לחור התולעת. סיסקו והחבר’ה מחפשים ומוצאים להם פלנטה איכותית ופנויה אי שם, אבל אז משה מחליטה על דעת עצמה שהארץ המובטחת הזו היא בכלל באג’ור עצמה. יפה שלא הגזימו. מה השלב הבא? לתקוע בשופרות ולעשות ג’נוסייד בכל הבאג’ורים?

ובכן, הבאג’ורים דווקא סבלניים יחסית. מכנסים מועצה, דנים בנושא שעות ארוכות ומחפשים תירוץ טוב לסרב בנימוס. בסוף הכי טוב שיצא להם הוא שהם בקושי מצליחים לדאוג לעצמם ואם גם בני ישראל ייקלעו לצרות אז כולם ימותו מוות נוראי. או משהו. משה לא קונה את זה, אבל קירה כן – ואני מסכים איתה. ואז יש ריב גדול ועצוב. ואז יש עוד מלודרמה כשהבן של משה מחליט לגנוב ספינה ולצאת לפוצץ באג’ורים (טוב, פורמלית לנחות על באג’ור, אבל בדרך לפוצץ באג’ורים שמנסים לעצור אותו), וכולם יודעים איך זה ייגמר.

בסוף בני ישראל מסתלקים אל הארץ שסיסקו ושות’ מצאו להם. משה עוד עולבת בקירה ובכל הבאג’ורים על החשדנות שלהם, אבל מי בכלל קונה את זה? מכיוון שדי ברור שקירה והבאג’ורים צודקים כאן – לכל הפחות, שהיה אמור להיות כאן משא ומתן ודיונים רציניים בהרבה וכל הצדדים חיפפו אבל שבהינתן החיפוף הזה אין פתרון אחר – כל הקונפליקט הזה לא מעניין. הוא היה עוד עשוי להיות מעניין אם היו חוזרים אל בני ישראל הללו בהמשך הסדרה, אבל עושה רושם שלא.

פרק טיפשי ומיותר. וחבל, כי לרעיון ה”בני ישראל מגיעים ומחליטים שבאג’ור היא הארץ המובטחת” יש המון פוטנציאל על הנייר – אבל כאן לא היה להם מושג מה לעשות איתו, לפואנטה של “באג’ור היא הארץ המובטחת” הגיעו רק כשנותרו עשר דקות לפרק, וגם אחריה לא עשו עם זה שום דבר מעניין. אוף.