הרעיון הבסיסי היה סביר. השחקנים באמת השתדלו. אבל כנראה שעם דיאלוגים בנאליים פשוט אי אפשר להשיג שום אפקט דרמטי ראוי לציון ומקבלים פרק לא משהו. זוכרים כמה ה”משא ומתן” שהפרנגים ניהלו לפני שני פרקים היה מביך מכיוון שכשמציגים במפורש סצינות של משא ומתן כאלו רואים שהפרנגים מקשקשים שטויות? אז הפרק הזה הוא אותו דבר, רק עם רומנטיקה.

סיסקו חוגג את היום שאחרי יום השנה הרביעי לפרק ההוא של TNG שבו הבורג פצפצו לפדרציה את הצורה, ואשתו של סיסקו נהרגה. הוא חוגג אותו בלהיות מבואס על כך שהוא לא שם לב לתאריך, ובדיאלוג אבא-בן מרגש על חלום רע של סיסקו ג’וניור. באנג! דיאלוג מביך מס’ 1.

מילא, ההכנה הזו בלתי נמנעת – חייבים להראות משהו כזה עבור סיסקו האלמן לפני ששולחים אותו חזרה אל שוק הבשר. ואיך סיסקו עושה את זה? בזמן טיול לילי בתחנה פתאום קופצת עליו אורחת משום מקום ומתחילה להתפייט איתו על הכוכבים. התגובה המתבקשת של סיסקו: “אני בנג’מין סיסקו. המפקד של התחנה הזו”. לא, לא באמת עשית את זה עכשיו!

אוקיי, ומי האורחת? ובכן, “פנה”. וואו. זה היה אינפורמטיבי. פרט לכך היא חייזר-שנראה-כמעט-כמו-אישה-יפהפיה. וכמובן – שחורה, כי יחסים בין-גזעיים זה אחלה כל עוד הם מאותו הצבע (וכשאני חושב על זה עכשיו, גם ג’ורדי ב-TNG הסתובב רק עם בחורות שחורות, לא? אבל מצד שני, וורף דווקא יצא עם בחורה לבנה – ולכן נשאלת השאלה אם הוא נחשב שחור או לא). טוב, נו, אז הזוג לעתיד מתהלכים ומדברים. ולי אישית כואב לראות את זה, אבל מילא – זה לא נמשך יותר מדי זמן, כי פתאום הבחורה נעלמת בשניה שבה סיסקו מסתכל לצד השני. קריפי!

כבר עכשיו אני מתחיל עם ההשערות הרגילות – החל מרוח רפאים וכלה בעוד נודניקים מרביע גאמא. אבל נחכה ונראה. סיסקו בא לעבודה בבוקר כשהוא ברקיע השביעי – האמת, די חמוד, וכמובן מקריפ לאללה את הצוות שסביבו. אבל אין זמן לשטויות, כי יש בתחנה מבקר שבועי חשוב במיוחד – מארצן עולמות (נו, איך תתרגמו Terraformer?) שהדבר היחיד שגדול יותר מהאגו שלו הוא האגו שלו (או כפי שאומרת דקס: זה כשרון להקים עולמות מתים לתחיה, אבל צניעות ושכל ישר הן לא חלק מהגדרות התפקיד). והמארצן אכן יהיר. כמה יהיר? כמה שתרצו, ואז עוד יותר מזה. וגם כאן, דיאלוגים מביכים. השחקן של המארצן נהדר וגרם לי לחבב את הדמות, אבל אלוהים אדירים – אפילו אנשים יהירים לא מדברים ככה! האיש הוא פשוט קריקטורה של קריקטורה של קריקטורה!

המארצן כאן בשביל משימה צנועה במיוחד: להקים לתחיה שמש שהתפגרה. איך? על ידי כך שהוא ישגר לתוכו “protomatter” שיגרום לתגובת שרשרת שתהפוך את החמצן והפחמן של הכוכב חזרה למימן. רגע, מה? יש פיזיקאים בקהל שיכולים להגיד לי אם הם מתבססים על תיאוריה הגיונית כלשהי או שהטכנובאבל שלהם פשוט השתמש בטעות במילים מוכרות הפעם?

בכל מקרה, עכשיו אפשר כבר לנחש שאמור להיות קשר כלשהו בין המארצן ובין “פנה”, אבל בינתיים הוא לא ברור ואנחנו חוזרים לקומדיה “סיסקו מאוהב”, הפעם בארוחה עם דקס (שכמובן, שמה לב לזה מייד). אחרי זה יש לנו עוד מפגש מביך של סיסקו עם פנה, שמסתיים כשהוא מתחיל לתחקר אותה על מי ומה היא, ואז היא רצה לתוך מעלית ונעלמת. ואז יש לנו עוד סשן “סיסקו מאוהב”, הפעם עם ג’ייק. וסשן “סיסקו חוקר” עם אודו. וסשן “דקס חוקרת את סיסקו” עם דקס, שסוף סוף עושה משהו בסדרה הזו.

ואז, תודה לאל, אחרי שעבר חצי פרק, אנחנו מגיעים לפואנטה: הצוות מגיע לארוחת ערב מעיקה במיוחד אצל המארצן ופוגשים את אשתו, שבאופן מפתיע ביותר נראית בדיוק כמו “פנה”. רק מה, היא לא ראתה את סיסקו בחיים ולא יודעת מה הוא רוצה ממנה, וזה לא נראה שהיא משקרת. ואודו מאושש את זה: היא מעולם לא עלתה על הספינה בכלל. ואז סיסקו נתקל שוב ב”פנה” עצמה, ומתחקר אותה, ולא מקבל תשובות אבל במקום זה מקבל נשיקה ושניה אחר כך הבחורה מתפוגגת לו מול העיניים. פלא שיש לו רגע של “Why can’t I have a normal girlfriend?!” (בתמונה).

המערכה האחרונה היא בספינה של המארצן, כשהוא יוצא להפציץ לו את השמש שלו. הכניסו כאן רטינה אופיינית על כך שפרוייקט בסדר גודל שכזה, שעלול להפוך את השמש לסופרנובה, מתבצע בצורה שנראית כל כך חובבנית. אבל מילא, אנחנו חיש קל עוברים לדרמה-שמלווה-בהסברים: “פנה” היא שקר-כלשהו-השתקפות-טלפתית של אשתו האמיתית של המארצן שהיא שקר-כלשהו-חייזרית ונתונה ללחץ שהוא לא שקר כלשהו בכלל כי מי יכול לסבול בעל כמו המארצן לאורך זמן. ולמה היא לא עוזבת אותו? כי היא שקר-כלשהו-חייזרית שמתחתנת לכל החיים. ועכשיו האישה גוססת בגלל השקר-כלשהו-השתקפות-טלפתית. וזה כבר קרה בעבר ובטח יקרה שוב בעתיד. אז כדי שהאישה תוכל להמשיך לחיות, שני אנשים צריכים למות: “פנה” צריכה להיעלם, והמארצן מחליט על דעת עצמו להצטרף לפרוטוחומר שלו במסע אל תוך השמש. מלודרמה!!!!!

זה היה יכול להיות יותר גרוע – בהתחלה התכנון של היוצרים היה לעשות את הפרק הזה עם באשיר. כאילו, די! ב-TNG אפשר היה לקבל את רייקר בתור דון ז’ואן, אבל באשיר בחיים, בחיים לא יתאים לתפקיד הזה. סיסקו, עם המטען הרגשי שלו, הרבה יותר התאים כאן וקטעי “סיסקו מאוהב” היו הדבר הכיפי באמת היחיד בפרק. וחוץ מזה, בלי סיסקו לא הייתה לנו שורת ההתחלה האלמותית “אני בנג’מין סיסקו, מפקד התחנה הזו”. הו וואו.