חשבתם שכת הרפאים ההזויה מתחילת העונה תתברר כקוריוז לא מוצלח שיישכח אחרי פרק אחד? כמעט! נראה שהחליטו להחזיר אותה לעוד פרק אחד כדי להחליט סופית שהיא קוריוז לא מוצלח שיישכח אחרי פרק אחד. אבל עשו את זה בצורה חביבה שהיה לה פוטנציאל לתת אגרוף דרמטי, אם רק הכותבים היו נועזים מספיק כדי ללכת עם זה עד הסוף כמו בסיפור שממנו הם לקחו השראה. הם לא עשו את זה, ונשארנו עם פרק שהיתרון היחיד שלו הוא “קירה מגלה איזה מעצבן זה אמונות דתיות שהן לא שלה”.

אנחנו מתחילים עם שיחה של קירה עם אודו-באשיר-עזרי, בדיוק כשקירה יוצאת מדרשה באג’ורית טיפוסית של שעתיים על “כמה חשוב זה לדעת לסלוח” ומאוד מתמוגגת מהדת שלה, בזמן שאודו עצוב לו שהוא לא מאמין בנביאים כי אז הוא היה יכול להצטרף אליה לדרשות. הלו, אודו, אמונה לא עובדת ככה! מי שמצטרף מסיבות כאלו קצת מזכיר לי חבר בכת… אה, אני רואה מה עשיתם פה.

כשקירה חוזרת לחדר מצפה לה ביקור מפתיע מאחד, ודק פאלה, שהיה מורה שלה עוד מימי הכיבוש העליזים. מתברר שלאחרונה הוא היה באיזה מסע חיפוש עצמי רוחני, כי הוא “תמיד מחפש תשובות” ועל פי קירה, הוא שונה מהודקים האחרים כי עבורו “אמונה היא מסע”. בשלב הזה כל מי שעדיין לא מאס בדת הבאג’ורית וכמה שהבאג’ורים מרוצים מעצמם מואס בה סופית; אבל כמובן שהבלון הזה מנופח כדי לתקוע בו סיכות. אז הודק נותן לקירה איזו מתנה שמתגלה בתור משדר שמאפשר להפעיל עליה משגר סטייל דומיניון ולהעתיק אותה הישר אל… אמפוק נור.

אמפוק נור כאן על תקן “מקום מרוחק ומבודד שכנראה התפאורה שלו לא עולה לנו כסף”; זה היה יכול להיות כל מקום מרוחק ומבודד אחר ששורץ באג’ורים ששייכים לכת הרפאים ההזויה (“אנחנו סוגדים לנביאים האמיתיים”). כמו כל חברי כת ממוצעים, הם מאוד נחמדים לקירה אבל מפנים אותה בכל שאלה אל “המסטר” שהוא… דוקאט. אוקיי, הייתי צריך לראות את זה בא.

בואו נדבר לרגע על דוקאט.

כזכור, דוקאט התחיל את הסדרה בתור רע מוחלט גנרי שכזה ולא היה עד כדי כך מעניין, עד שהגיעו פרקי המאקי וצפונה. מה קרה בהם? דוקאט נהיה יותר אנושי, אבל לא עד כדי כך; הוא היה ונותר רשע מרושע חסר מעצורים. אבל הוא היה רשע מרושע הגיוני, שיש טעם לשתף איתו פעולה כשהנסיבות דורשות את זה. ודוקאט הנוכחי, מנהיג הכת? בדיוק ההפך מזה. עוד שלב בהפיכה של דוקאט לרשע טרלללה שמזכיר את הרשע הגנרי מתחילת הסדרה רק יותר מביך. יותר מכך - במהלך הפרק דוקאט מנסה ליצור את הרושם שהוא מאמין אמיתי של כת הרפאים וסוגד להם וכן הלאה, אבל הוא נחשף בתור הבלון הנפוח שאנחנו מצפים ממנהיג כת שכזו להיות. אז אפילו לא מדובר על כיוון חדש שהדמות של דוקאט הולכת אליו, אלא על דוקאט הישן והרע שמוצא כל פעם תירוץ אחר להתנהגויות הבזויות שלו. שאיכשהו תמיד כוללות סקס עם באג’וריות.

הקומונה עצמה מזכירה, במקרה או שלא במקרה, את ג’ונסטאון של ג’ים ג’ונס - מקום מבודד, חלוצי, שבו מאמיני הכת חיים בתת תנאים ועוסקים בעיקר בהערצה למנהיג המטורלל שלהם שבינתיים שקוע בלשכב עם המעריצות. בג’ונסטאון הפיצוץ התרחש עקב מעורבות חיצונית, אבל קירה היא לא מקבילה מתאימה כאן - היא בעיקר עוסקת בלהיות בהלם מכל הבאג’ורים והאמונות המוזרות שלהם ולהיות מתוסכלת מכמה קשה להזיז אדם מאמין מהשטויות שלו. נסיון קומנדו נועז שלה נכשל כשמתברר שכל הבאג’ורים יגנו בשמחה על דוקאט. הפיצוץ הוא אחר - אחת מהבאג’וריות יולדת, והתינוק נראה חצי קרדסי. דוקאט לא מאבד עשתונות ומכריז שזה נס שהרפאים חוללו, ואז מנסה לחסל את האמא על ידי השלכה ממנעל האוויר; כאן קירה מתערבת ומצליחה להציל אותה. זה כבר שובר את דוקאט והוא מתייעץ עם הרפאים ואז מכנס את הבאג’ורים עם ה”פתרון” - התאבדות המונית, כדי “להתמיר” את הגוף שלהם לשירות הרפאים או קשקוש דומה.

הנימוקים המקושקשים של דוקאט מתכתבים ישירות עם ההתאבדות ההמונית של קהילת “שער גן עדן” ב-1997, שנה לפני שידור הפרק; אבל אני חושב שהדמיון לג’ונסטאון חזק עוד יותר והכותבים כיוונו גם אליו. בג’ונסטאון ה”התאבדות ההמונית” (שהייתה למעשה טבח המוני) הייתה סוג של מוצא אחרון עבור מנהיג הכת שהבין שהכל הולך לקרוס לו בידיים. ההבדל הוא ששם היו גם אנשים שסרו למרותו והחזיקו בנשק חם, ואילו כאן דוקאט הוא לבד, והבעיה שלו היא שהוא לא באמת מתכנן להתאבד, וקירה חושפת את זה כמעט בטעות (מפילה לו מהיד את הרעל המזוייף שלו ואז הוא נמנע מלבלוע את הרעל החלופי שהחסידים נותנים לו). זה גם מזכיר את ג’ונס, שככל הנראה לא תכנן להתאבד ובניגוד לכל יתר המתים לא בלע רעל אלא נורה.

אלא שיש הבדל אחד גדול בין ג’ונסטאון והפרק הזה. בג’ונסטאון מתו מאות אנשים בצורה מזעזעת והפכו את מה שנראה במבט ראשון כמו קוריוז הזוי ותו לא לטרגדיה איומה. כאן הפרק לא רואה לנכון לסיים בטבח המוני ומשאיר את כולם בחיים למעט אחד - ודק פאלה, ההוא מתחילת הפרק, מורה הדת האהוב של קירה, שלשאלתה “למה” אחרי שהוא לוקח את הרעל רק עונה ש”אמונה” ומשאיר אותה לשבור את הראש האם הוא התכוון לכך שאיבד את האמונה או שהאמונה הייתה חזקה מתמיד ושרדה גם את הפיאסקו הדוקאטי. בשיחה עם אודו קירה מעלה את השאלה הזו ואת השאלה הנוספת האם דוקאט באמת ובתמים מאמין למה שהוא עושה כרגע. ובכן, אני לא בטוח שאפילו הכותבים בסדרה יודעים.

התוצאה של כל זה היא פרק דוקאט לא ממש מספק, פרק קירה ממש לא מספק (תחשבו על סיסקו ב-Waltz שבעצם עשה הרבה יותר מקירה עם אותו תרחיש של “להיות תקועים עם דוקאט מטורלל”) ופרק כתות-זה-הזוי לא ממש מספק כי לא הלכו עם הטרגדיה עד הסוף. זה לא פרק רע, אבל זה מצער לראות את התותחים הכבדים מתבזבזים שוב ושוב על דברים שקטנים עליהם.