אני רוצה לקחת אותנו קצת אחורה.

אחד הפרקים הלא משהו בעונה 1 היה Q-less. זה היה בשליש הראשון של העונה, כשהסדרה עדיין ניסתה להדגים מהי ומיהי, ואחת מהסצינות המטופשות בפרק הייתה קרב איגרוף בין Q ובין סיסקו. כזכור, Q הוא אל בלתי מנוצח שכזה, אבל סיסקו ניסה להרביץ לו בכל זאת כי… כי ככה זה סיסקו? כי הרעיון פה היה להראות שסיסקו הוא לא פיקארד? בזמן שפיקארד היה מקשיב לשטויות של Q ומתווכח איתו וצועק עליו, סיסקו פשוט מרביץ?

הפרק הזה פשוט מרביץ.

נשארו לנו שני קווי עלילה לפתור לפני שנוכל להיפרד לשלום מהסדרה - המלחמה נגד הדומיניון, והעלילה הבאג’ורית. שניהם נפתרים בשיטת “מה שלא הולך בכוח הולך בעוד כוח” ובצורה שהיא, מה לעשות, לא כל כך מעניינת. או מקורית. או מוצלחת. זה הופך את הפרק לסוג של אנטי-קליימקס. הדבר היחיד שמציל אותו והופך אותו לפרק סיום סדרה סביר הוא האהבה שבה הוא נפרד מכל אחת מהדמויות - וגם זה עובד רק כי הסדרה בנתה את הדמויות כל כך טוב עד כה, שאכפת לנו גם מהפרידה מהן.

בואו נדבר על הדומיניון, דמיון מול מציאות. מה שאני דמיינתי שיקרה בפרק האחרון בסדרה: אודו מצליח להשכין סוג של מלחמה קרה בין הדומיניון והפדרציה בהתבסס על ההיכרות שלו עם שני העולמות. בהמשך: זה יהיה קשור איכשהו לוירוס של הפדרציה, שנותן לה אמצעי לחץ כלשהו. הפתרון הזה דרש, לדעתי, סוג כלשהו של ריכוך של השנאה התהומית שהמייסדים רוחשים למוצקיסטים ולא יכול להתרחש בפרק אחד. דבר אחד לא הנחתי שיקרה - שסיסקו ינצח את Q בקרב איגרוף. שהפדרציה תצליח להביס את הדומיניון במלחמה, והקטע עם אודו יבוא רק אחר כך וירגיש כמעט לא הכרחי.

אז כן, הפדרציה מנצחת, במחיר של זה שהמון אנשים וחייזרים מתים. המוות הופך כאן לסטטיסטיקה שלא באמת מזיזה לנו. ראשית כל יש קרב חלל גדול של סיסקו ושות’ כי בשביל מה חסכו על אפקטים מיוחדים חצי עונה אם לא בשביל זה. קרב החלל הזה נחמד אבל בכנות, לא בשביל זה באתי לפרק האחרון. בינתיים על קרדסיה המחתרת של דאמאר מפוצצת דברים. וזה משגע סופית את המייסדת שהופכת להיטלר מלא ומתחילה לצוות על רצח עם קרדסי, ואז הקרדסים פונים באופן מלא נגד הדומיניון, גם בקרב החלל, והתוצאה היא שהפדרציה מנצחת ומגיעה עד לקרדסיה עצמה. זה גובה מחיר של שליש מהצי של הפדרציה ומשהו כמו 800,000,000 קרדסים הרוגים ברצח העם הזריז שהדומיניון מבצע.

יש רק שני קורבנות קרדסיים פרטנים שאנחנו רואים. אחת מהם היא מילה, המשרתת (והאמא?) של גארק, שנרצחת כשכוחות ג’אמהדר וקרדסים באים לעצור את גארק-קירה-דאמאר. איך הם ידעו שהם שם? לא אומרים. למה הם רצחו את מילה? לא ברור. למה הם רצחו את מילה אבל אז ממש השתהו עם להוציא להורג את גארק-קירה-דאמאר למרות שהמייסדת הורתה להם לחסל אותם מייד? לא ברור (ממש! במקום פשוט לירות הם מתחילים עם לארגן כיתת יורים; ממתי אכפת לג’אמהדר מכאלה דברים?). זה נותן לקרדסים הזדמנות לירות בג’אמהדר שנמצאים שם, אבל למה הקרדסים לא ירו בהם עוד לפני שרצחו את מילה? סתם. מנסים לארגן לגארק המסכן טראומה אישית בנוסף לטראומה הקולקטיבית שנוחתת על הקרדסים.

הקורבן השני הוא דאמאר שנהרג בהסתערות על המעוז שבו וואיון והמייסדת נמצאים. זה מוות סביר למדי מבחינה עלילתית - כך דאמאר יכול למות כגיבור ולא נצטרך לשאול את עצמנו מי יחסל אותו מבין שני החברים הקרובים מאוד של זיאל שהיו צמודים אל דאמאר כל הפרקים האחרונים. הבעיה היא שגם המוות הזה משולב בטמטום כולל. ראשית, שבכלל אפשר להסתער על המעוז של וואיון והמייסדת. האידיוטים הללו לא בורחים אפילו כשברור שהמצב בקרדסיה על הפנים. המייסדת אומרת שלאן בדיוק הם יברחו. ובכן, חשבת אולי שיש לך בני ברית חדשים ואמינים יותר? הברין? למה שלא תעברי לכוכב שלהם? השגיאות האסטרטגיות שהדומיניון מבצעים בפרק הזה, זה משהו. שנית, ההסתערות מצליחה עם קומץ זעיר של קרדסים, כי וואיון ממלמל משהו על כך שהוא שלח את רוב הג’אמהדר לצאת לרחובות להשתתף ברצח העם הקרדסי. זה מטופש מכל כך הרבה נקודות מבט שאני לא יודע מאיפה להתחיל בכלל. וגם הצד השני מטופש - במקום לאסוף כל קרדסי אפשרי בשביל הסתערות רבתי, הכוח של דאמאר מסתפק באיזה חמישה-שישה קרדסים ייצוגיים בשביל “פעולת קומנדו” שמהותה היא “בואו נרוץ לדלת האחורית ונירה בכל מה שזז”.

זה גרוע.

זה מסתיים בכך שגארק וקירה מגיעים לבד אל החדר של וואיון והמייסדת. וואיון מרגיז את גארק קצת יותר מדי, אז גארק יורה בו ומחסל את הוואיונים לתמיד. ציפיתי שהוואיונים יחוסלו לתמיד, אבל לוואיון המסכן הגיע יותר. בכל קשת הפרקים האחרונה הוא די איבד את זה - הלחץ של ההפסדים במלחמה הפך אותו לגרסה קטנה ועצבנית של המייסדת, שאליה הוא נשאר נאמן עד הסוף המר. אני מודה שהייתי מעדיף טוויסט בסגנון Treachery, Faith and the Great River; כלומר, שלקראת סוף המלחמה הוואיונים ייהרגו בזה אחר זה בקצב רצחני (איך שוורף חיסל את וואיון הוא דוגמא טובה) עד שבסוף יופעל עוד עותק פגום של וואיון, שיבגוד בדומיניון בצורה שתהיה קריטית להפלה שלו, ואחר כך יעבור לחיות בתוך הפדרציה. זה היה יכול להיות טוויסט עלילתי נחמד ומספק, אבל לא קיבלנו משהו כזה. קיבלנו הרבה מכות ויריות במקום.

העניין הוא שבשלב הזה הדומיניון ברביע אלפא כבר הובס. כל מה שנשאר לו לעשות הוא מלחמת בלימה עד טיפת הדם האחרונה של כל ג’אמהדר וברין, שתגבה עוד מחיר כבד מהפדרציה; אבל כבר ברור בשלב הזה שהפדרציה תנצח. כל מה שנשאר לאודו לעשות הוא למנוע את שפיכות הדמים האחרונה הזו. הוא עושה את זה על ידי כך שהוא משתגר אל המייסדת ומתלנקק איתה. במקום לחטוף את המחלה שוב, הוא מעביר לה את התרופה ואיכשהו משכנע אותה להיכנע ולעמוד למשפט על פשעיה. איך בדיוק מתבצע השכנוע הזה? לא ברור. כל מה שרואים הוא כמה שניות של “אודו מתלנקק”. את השיחה החשובה ביותר לסיום מלחמה הדומיניון אנחנו לא שומעים.

בשלב הזה אודו מחליט שהגיע הזמן לחזור אל המייסדים. למה? הנימוק שלו הוא שמישהו צריך להעביר להם את הריפוי + ללמד אותם לבטוח במוצקיסטים, והוא יכול לעשות את זה בתור מי שחי עם המוצקיסטים. שזה דבר הגיוני שגם אני קיוויתי שיקרה, אבל… אבל אנחנו לא הולכים לראות שום דבר מאיך שאודו ילמד אותם את זה. זוכרים איך ב-Emissary סיסקו השתמש בבייסבול כדי ללמד את הנביאים משהו על זמןלינאריים? אז אין לנו סצינה דומה של אודו עם המייסדים. הסדרה הייתה יכול לעשות משהו נחמד מאוד אם הייתה מראה לנו ולו לרגע איך זה להיות בתוך האינטרנט של משני הצורה ולשמוע את אודו משכנע אותם; היא לא עושה את זה. כוח ועוד כוח.

כמו כן, לאודו לקחו שתי שניות לשכנע את המייסדת להפסיק את המלחמה. על פי ההגיון הזה הוא צריך לבקר בכוכב הבית שלו לחמש דקות - נכנס למים, מעביר את הריפוי, מעביר לאחסון עננים את כל חוויות החיים שלו, וחוזר לרביע אלפא. במקום זה הוא נשאר עם המייסדים ועוזב את קירה, כי… כי איזה משפט גנרי על כך שהוא צריך להיות עם בני עמו או משהו. זוכרים איך בפרק הקודם אודו התאכזב קשות מהפדרציה בנוגע למחלה והריפוי? זה לא מובא כאן אפילו כרמז. נניח שזה באמת גורם משפיע, למה אודו לא משתף את קירה בדברים הללו? זה יתרום גם להתפכחות של קירה מהפדרציה; המתח בין הבאג’ורים לפדרציה היה קו עלילה מרכזי במהלך העונות, למה לא לגעת בו שוב כאן?

קו העלילה הקרדסי מסתיים עם חתימת הסכם השלום. קרדסיה הפכה לעיי חורבות וסבלה את האסון הגדול ביותר בתולדותיה. זה… זה סוף מתאים למדי והיפוך גלגל מתבקש. הנציג היחיד לקרדסים שעוד נותר בסדרה הוא גארק, ולא לגמרי ברור מה הולך להיות איתו עכשיו. מצד אחד, הגלות שלו הסתיימה, ולא אומרים את זה במפורש אבל ברור שמעכשיו הוא יהיה סוג של גיבור לאומי וכנראה ייכנס לעמדת הנהגה כלשהי - שזה בערך מה שקיוויתי שיקרה איתו עוד מתחילת הסדרה. מצד שני - קרדסיה נחרבה ומילה נרצחה והעתיד נראה לא מזהיר במיוחד. כמו כל הקרדסים בסדרה, גארק היה פטריוט אמיתי, ואפילו שיחת פרידה עם באשיר לא מעודדת אותו יותר מדי. היא כן מספקת לנו סוג של סגירת מעגל - פגשנו את גארק לראשונה כשהוא התחיל עם באשיר בצורה הקריפית החביבה שהתרגלנו אליה מאז. זה היה מכוון; השחקן ניסה ליצור את המתח המיני הזה, וההפקה החליטה לא לפתח את הנושא הזה. במשפט הפרידה שלו מבאשיר גארק מניח עליו יד בצורה קריפית חביבה ומזכיר לנו את זה. לא ברור אם באשיר בכלל מבין מה הולך פה, ומכל מקום יש לו את עזרי. כן, ראינו אותם במיטה בתחילת הפרק. כן, ככה הפרק בחר לפתוח את עצמו. בואו לא נדבר על זה יותר.

רגע, לבאשיר אין גם את או’ברייאן? ובכן, לא. הסדרה התחילה בפירוק החבורה העליזה של DS9 ואו’ברייאן נופל קורבן להצעה לפרופסורה באקדמיה בכדור הארץ - מקום קצת יותר סביר לגדל בו משפחה מאשר DS9. זה מצטרף אל הנטישה של אודו, וגם מוורף אנחנו נפרדים כשהוא מסכים להצעה של מרטוק להיות שגריר הפדרציה בקרונוס - סוג של אמירה לא מובלעת שהוא הולך להפוך ליד ימינו של מרטוק. זה סוף סביר בהחלט עבור וורף ועבור הקלינגונים, אבל הפרק הזה מזמן לנו רגע עוד יותר טוב ומספק מזה, אחד מהרגעים הטובים ביותר בפרק שלא היה עמוס במיוחד בכאלה.

אתם רואים, בתחילת הפרק מרטוק הבטיח לסיסקו ואדמירל רוס שיחלוק איתם את בקבוק היין המשובח ביותר שהוא הצליח להשיג, אחרי שהם ינחתו על קרדסיה כמנצחים. מכאן ואילך מרטוק מעודד עוד ועוד את גישת “תיכנסו בהם בכל הכוח” (בצדק, בשביל זה הוא כן) ובסופו של דבר הוא אכן נוחת על קרדסיה עם סיסקו, רוס ובקבוק יין, שאותו הוא שותה בהתלהבות. סיסקו ורוס, לעומת זאת, קצת פחות מתלהבים, עכשיו כשרואים את הטבח האדיר בקרדסים, בזמן שמרטוק קורא לזה צדק פואטי. זה מסתיים בכך שסיסקו ורוס שופכים את היין שלהם בהבעת גועל ומסתלקים. מרטוק נשאר עם הבקבוק, בוהה בו, חושב… ואז לוקח שלוק אדיר וממלמל לעצמו משהו על בני האדם האהבלים הללו. זה מושלם. מרטוק הוא קלינגון מושלם.

עוד מישהו שצריך לעזוב אותנו הוא כמובן סיסקו. זה קורה כשנשארת פחות מחצי שעה לפרק, והעסק עם הבאג’ורים והנביאים - מה שהסדרה כיוונה לעברו במשך שבע עונות! - אפילו לא התחיל. כלומר, ראינו את דוקאט חוזר אל ווין אחרי שהעיוורון שלו נעלם - כלומר, לא עשו כלום עם קו העלילה המיותר הזה - ושניהם הולכים אל מערה, ואז מתחיל טקס זימון שדים שמתבטא בכך שווין מקריאה הרבה מילים מספר ומתחילה אש דרמטית בתוך התהום שבמערה כדי לתת תחושה מיסטית של הר האבדון שאוטוטו ישליכו לתוכו טבעת. זה לא סתם מטופש, זה מגוחך לגמרי. זה מרגיש לחלוטין לא במקום. זה היה מאכזב בכל כך הרבה רמות אם הייתי מצפה למשהו מקו העלילה הזה מלכתחילה.

בינתיים יש לכל הדמויות מסיבת סיום אצל ויק פונטיין וזה כיף חיים, אבל סיסקו פתאום באמצע מבין את ייעודו ויוצא, והולך אל המערה לבד. למה לבד? כי ככה צריך. למה ככה צריך? לא יודע, מה שהוא עושה במערה הוא בעיקר לנסות ללכת מכות עם גרסה משודרגת של דוקאט. הוא לא מצליח, דוקאט שורף את קאי ווין כי איזה כיף, ואז סיסקו קופץ עליו ושניהם נופלים לתוך הר האבדון עם הטבעת… סליחה, עם הספר. מתברר שאם שורפים את הספר זה תוקע את הרפאים שוב בתור ההר. תזכירו לי למה הספר הזה היה בספריה ולא נשרף מלכתחילה? איזילדור החליט לשמור אותו לעצמו ואז אורקים ירו בו והספר אבד לשנים רבות?

סיסקו לא מת מהקפיצה - תחת זאת הוא עובר להיות “עם הנביאים”, מה שמתבטא בכך שהוא נמצא על מסך לבן ומתגלה לקאסידי ומספר לה שיש לו עוד המון מה ללמוד ולעשות והוא לא יודע מתי הוא יחזור - אולי עוד שנה ואולי אתמול. אתם יודעים מה אני שמעתי את סיסקו אומר? “מי שכותבים את הסדרה לא באמת מבינים מה לעשות עם כל השטות הזו של הנביאים ומתחרטים שהעלו אותה מלכתחילה ומרגישים שהם מסונדלים אל הצורך למנוע מסיסקו להמשיך בחיים הנורמליים שלו”. שום דבר כאן לא הגיוני ולא מנומק. בכל הפרקים האחרונים מפמפמים את זה שהמבחן הגדול של סיסקו מגיע, ובסוף זה ללכת מכות עם דוקאט ולקפוץ איתו אל האש? ואז הוא “חייב” להיות עם הנביאים? יש סיבה עקרונית שהוא לא יכול לחזור אל קאסידי? איזה מיש-מש. ואני אפילו לא אנסה לומר משהו על הבזבוז המוחלט של הדמויות של דוקאט ושל ווין - איבדנו אותן עוד הרבה קודם.

מה נשאר לנו? להיפרד. ואת זה הסדרה כן עושה טוב. ראשית, עם קליפ שואו קצרצר שבו לכל דמות שעוזבת רואים שלל פלאשבקים ממהלך הסדרה. אצל או’ברייאן רואים בעיקר פלאשבקי באשיר, וזה עושה טוב על הלב, בעיקר לראות אותם שרים את Jerusalem. אצל סיסקו זה ג’ייק שרואה זכרונות שלו עם אבא. אצל אודו אלו זכרונות מקירה. אצל קווארק - רגע, קווארק עוזב? ממש לא, אבל בואו נראה זכרונות שלו בכל זאת, בעיקר של איך כולם בתחנה מעוצבנים עליו. ואז נקבל סצינה שבה הוא בא להיפרד מאודו ומנסה לחלץ ממנו את זה שהם היו יריבים ראויים וכל מה שהוא מקבל הוא נחירת בוז. זה היה נחמד.

ומה עם וורף? וורף מקבל פלאשבקים של… מה לעזאזל. הרבה דברים הרגיזו אותי בפרק הזה, אבל שום דבר לא מגרד את קצה הקרחון של מה שעשו עם הפלאשבקים של וורף. קצת מצחיק, שדווקא מה שהוא בסך הכל קטע סכריני של סוף סדרה מרגיז אותי כל כך. כי מה קורה כאן? וורף נזכר בהגעה שלו לתחנה (סביר), בדמות שלו במשחק המרגלים של באשיר (מה?), בקרב שלו עם גאורון (באמת? זה?) ובכל מני קטעי… עזרי. מה לעזאזל. ג’דזיה דקס פשוט נמחקה מהסדרה. היא לא מוזכרת אפילו ברמז בפרק הסיום. אני לא מבין מה הלך כאן אבל זה בעיקר מרגיש כמו ונדטה אישית שהייתה למישהו מצוות ההפקה נגד השחקנית. אין הסבר אחר. איך לכל הרוחות ג’דזיה לא מופיעה בפלאשבקים של וורף? איך? למה? מה? זה כל כך הרגיז אותי שכמעט הפסקתי לראות את הסדרה בשלב הזה.

ויש כמובן פרידה של קירה ואודו בכוכב של משני הצורה. את זה לפחות עשו טוב.

הסיום הסופי של הסדרה הוא מעין “חוזרים לשגרה” נחמד שכזה. קירה חוזרת שוב לנהל את התחנה (כפי שהיא כבר הוכיחה בתחילת העונה שאין לה בעיה לעשות), וזה סיום מצויין של קו העלילה שלה. נוג קיבל קידום לדרגת סגן וממשיך בעבודה כרגיל, וזה סיום מצויין של קו העלילה שלו. באשיר ועזרי נהנים מהחיים, וזה סיום הולם של קו העלילה שלהם. קווארק ממשיך לעשות שטויות בפאב שלו ולקבל נזיפות מקירה, וזה סיום הולם של קו העלילה שלו. וג’ייק נשאר בעמדת התצפית שלו על הטיילת, מביט על חור התולעת הנפתח ומחכה שסיסקו יחזור, קירה מחבקת אותו והסדרה עושה זום אאוט על התחנה. וזה סיום יפה של הסדרה כולה.