כל הסדרה - סיכום

ובכן, האם היה שווה? בטח, היה מעולה. השורה התחתונה היא שמאוד נהניתי מהסדרה ואני מאוד שמח שראיתי אותה, וגם שמח שבחרתי לכתוב את כל הסיכומים הללו אפילו אם הם הקפיצו לי את זמן הצפייה מכמה חודשים לכמה שנים.

משעשע לראות מה קרה בינתיים: התחלתי את הסדרה בתור חובב גדול של TNG אבל בלי היכרות של ממש עם אף אחת מהסדרות האחרות. בינתיים בזמן הצפיה התחלתי גם לראות את TOS, ואת וויג’אר, ופתאום משום מקום הגיעה תחיה של הגרסה הטלוויזיונית של הפרנצ’ייז עם שתי עונות של דיסקברי עד כה (שתי עונות שאני לא ממש מרוצה מהן, אבל היי - זה הסטנדרט בסדרות מסע בין כוכבים!) ושתי עונות של האורוויל וסדרה של פיקארד שאוטוטו מגיעה… העתיד נראה מבטיח הרבה יותר מאשר היה כשהתחלתי לראות את מה שחשבתי עליו בתור דינוזאור שפספסתי בזמן אמת ועכשיו יש טעם לראות רק מטעמי נוסטלגיה.

לא לגמרי ידעתי למה אני נכנס. היה לי מושג כללי בלבד על הסדרה; בזמן אמת איכשהו לא התחשק לי אף פעם לצפות בה, וגם את TNG לא ראיתי באופן מסודר בזמן אמת אלא כמעט עשור לאחר מכן. ידעתי שיש איזה משהו שנקרא ה-Dominion War ויש תחנת חלל והסדרה נגמרת באיזה קו עלילה רציף של תשעה פרקים וזהו בערך. זה הספיק כדי לסקרן אותי, אבל הדחיפה האמיתית באה מיומני הצפיה ב-TOS של יעל פורמן. הם לא רק יצרו אצלי חשק להכיר יותר טוב את הפרנצ’ייז, אלא גם גרמו לי לחשוב שאם כבר אני משלים סדרה, למה שלא אכתוב יומני צפיה בעצמי. אני מודה שלא ציפיתי שיותר מדי אנשים יקראו אותם ובטח לא שאגלה כמה אנשים יש מקרב קוראי העברית שעדיין יש להם לומר בשליפה דברים מלומדים על הסדרה (או שראו אותה שוב פעמיים בזמן הצפיה הבודדת שלי).

מספיק לדבר עלי, בואו נעבור לדבר על הסדרה. יש שאלות שקל לענות עליהן: האם זו סדרה טובה? כן. האם היא טובה גם בסטנדרטים של היום? כן, אבל צופים מודרניים (שמתלוננים על אלף ואחד דברים גם בסדרות מודרניות) בוודאי יתלוננו על ענייני קצב ומשחק ואפקטים וכדומה. האם אני ממליץ לצפות בה? כן, ואפילו בכל הפרקים, למרות שאפשר לוותר על כמה פרקים גרועים במיוחד ועל חלק מפרקי ההתנעה הלא מוצלחים בעונות הראשונות (יהיה מדריך צפיה שמבוסס על דעתי האישית, אבל לא בפוסט הזה). האם זו סדרת מסע בין כוכבים או שהיא עוף חורג? נראה לי שהיא סדרת מסע בין כוכבים מצוינת, שמודעת בדיוק לגבולות של הפרנצ’ייז ובודקת אותם בזהירות בלי לפרוץ בגסות אף אחד מהם. האם הסדרה היא חיקוי של בבילון 5? הו, ממש ממש לא ולמעשה מאוד שימח אותי לראות לאילו שני כיוונים רחוקים מאוד זה מזה שתי הסדרות הללו הלכו (ובהצלחה רבה, בכל אחת מהן).

ויש שאלות יותר בעייתיות. למשל, האם הסדרה מימשה את ההבטחה שלה להיות “סדרת תחנת חלל” שבה “לכל דבר יש השלכות”? ובכן, לדעתי ממש לא, אבל זה כבר ידרוש מאמר נפרד שייכנס עמוק לדוגמאות ברמת ה”זוכרים את החייזרים שרצו להתיישב על באג’ור ב-Sanctuary ואז פשוט התפוגגו?” וגם ברמת ה”בשורה התחתונה כל קו העלילה של דוקאט והרפאים היה חסר כל משמעות לחלוטין”. יהיה כיף לכתוב מאמר כזה. יש הרבה מאמרים שאני עשוי אולי לכתוב בעתיד על הסדרה סתם כי בא לי לחפור; אבל כאן באתי לכתוב סיכום אז נעזוב את זה.

אז הנה כמה הערות כלליות יחסית על הסדרה ממעוף הציפור.

נתחיל עם המבנה שלה. המבנה של TNG היה די מובהק: עונות ראשונה ושניה לא משהו, עונות שלישית ורביעית די טובות, עונות חמישית ושישית פנטסטיות, ועונה שביעית… מוזרה. עדיין היו בעונה השביעית המון פרקים מצויינים והסדרה הייתה כיפית מאוד, אבל גם התחילו להרגיש שמשהו חורק ושטוב שהולכים לסיים כאן. DS9 הלכה בעקבות המבנה של TNG בצורה די מושלמת: שתי עונות ראשונות לא משהו (טובות יותר מאלו של TNG, ועדיין), עונות שלישית ורביעית די טובות, ואז קפיצת רמה אדירה בעונות החמישית והשישית, ועונה שביעית שהיא… בעייתית. חלק מהבעיה היה דווקא בכך שהסדרה ניסתה לסגור את כל הקצוות ואולי היה עדיף לה לקחת עוד עונה לצורך כך, אבל לא נורא.

נמשיך עם קווי העלילה שלה. כשהסדרה התחילה, היו בה שלושה קווי עלילה מובהקים: ראשית, עניין המתח בין הפדרציה והבאג’ורים, והתפקיד הייחודי שסיסקו ממלא במתח הזה עם ההפיכה שלו ל-Emissary. זה היה קו עלילה מוצלח למדי בעיקר בזכות דמות אחת - קירה. סיסקו אולי היה ה-Emissary אבל קירה הייתה הגשר האמיתי בין הפדרציה ובין הבאג’ורים, בעיקר בזכות כמה שהיא לא הייתה דמות סטארפליט טיפוסית (כי… ובכן… היא לא סטארפליט). כאן ראינו את היתרון הגדול של DS9 על פני TNG: בעוד שב-TNG כל הדמויות הן קצינות סטארפליט ולכן נוצקו פחות או יותר מאותה תבנית, כולל האדם שהוא בעצם רובוט והאדם שהוא בעצם קלינגון, כאן קיבלנו לדמויות הראשיות את קירה, אודו וקווארק שהיו אאוטסיידרים במלוא מובן המילה.

העניין הוא שהמתח בין הבאג’ורים לפדרציה מתפוגג, באופן אירוני משהו, דווקא כשהעסק מתפוצץ ב-Rapture (המצוין). קצת אחר כך מלחמת הדומיניון פורצת ובאג’ור נשארת על תקן של “כן נו ברור שהם מהטובים אבל מי ממהר להצטרף לפדרציה עכשיו”. השריד היחיד לקו העלילה הזנוח הזה הוא… קירה, אבל גם היא כבר לא מתחבטת בשאלות כמו פדרציה כן או לא אלא פשוט עושה טרוריזם באג’ורי מהסוג הישן והטוב, גם בתוך התחנה הכבושה, גם בקרב הקרדסים, וגם בתור מפקדת התחנה בעצמה. המינוי שלה למפקדת קבועה בסוף הסדרה הוא סגירה הולמת של קו העלילה הזה למרות שבכלל לא טיפלנו בשאלה של מה באג’ור הולכת לעשות עם הפדרציה עכשיו.

קו העלילה המובהק השני היה מערכת היחסים הקרדסית-באג’ורית, שהדמות המרכזית בה הייתה… קירה. כבר ב-Past Prologue ראינו את זה, אבל רק ב-Duet התברר עד כמה מוצלח זה יכול להיות, וזה באמת היה מוצלח. ואז דוקאט נכנס לעניין וצוות עם קירה וזה נהיה ממש מוצלח, ואז… עם פרוץ מלחמת הדומיניון זה די נעלם, עד שחזר לקראת הסוף עם שיתוף הפעולה המוצלחה של קירה-גארק-דאמאר. אז סך הכל זה היה קו עלילה לא רע בכלל שטופל היטב.

קו העלילה המובהק השלישי היה ההיבט המיסטי של “הנביאים” והמהות של סיסקו בתור המה-שזה-לא-יהיה-שלהם. זה התחיל מוזר וחשוד, אבל כל עוד זה נשאר על קרקע רציונלית מוצקה זה הניב פרקים לא רעים בכלל, כשהשיא היה ב-Rapture. אלא שאז הגיעו העונות האחרונות ודברים רעים התחילו לקרות, ואני חושב שברור מה קרה - הכניסו את הרפאים לסיפור, זה מה שקרה. מה שעצוב הוא שההכנסה של הרפאים, ב-The Assignment, הייתה דווקא מוצלחת, בתור מעין “הרע השבועי”. אלא שאז התעקשו להמשיך להשתמש בהם. הפעם השניה שבה הם צצו הייתה ב-The Reckoning, שהיה פרק מעניין למדי בנוגע לשאלת “עד כמה סיסקו מטורלל לגמרי” (מוטיב חוזר בעונה הזו) אבל ממש, ממש לא מעניין בנוגע לשאלת “מה יעלה בגורל המאבק השמיימי בין הנביאים ובין הרפאים”. בסופו של דבר, ההבדל היחיד הברור בין שני החבר’ה הללו הוא שהנביאים כחולים והרפאים כתומים וכידוע לכל מי ששיחק פורטל ברגע שבו נכנסים באחד מהם יוצאים מייד דרך השני.

ואז… ואז בעונה 7 החלקים המיסטיים השתלטו לגמרי על סיפור הנביאים וקיבלנו שטויות מקושקשות כמו Shadows and Symbols או קו העלילה של הרפאים בסיום הסדרה. קשה לי להגיד עד כמה זה היה גרוע, לדעתי. זו הייתה נקודת השפל של הסדרה, אפילו אם מתעלמים לרגע מהזוועה שהנביאים עוללו לאמא של סיסקו והסדרה מחליקה כאילו כלום. אולי אכתוב גם על זה מאמר מתישהו, אם יש בקהל מישהו שלא משוכנע עדיין שזו הייתה נקודת שפל. אם הייתם שואלים אותי מה היה צריך להסיר לגמרי מהסדרה, זה את הנביאים.

אלו קווי העלילה שהסדרה מתחילה איתם. אלא שמעונה 4 והלאה משתלט על הסדרה קו עלילה אחר הידוע בשמו “מלחמה היא גיהנום”. בהתחלה זו המלחמה עם הקלינגונים, אחר כך זו המלחמה עם הדומיניון. יש גם קצת דברים בסגנון קודם לכן, למשל הפרקים של המאקי; העיקרון המשותף לכולם הוא להתבונן על מה שקורה לפדרציה הסטרילית והמושלמת בתנאי לחץ אמיתיים ואיך היא בוחרת לוותר לעצמה ואחר כך אומרת למחשב ש-I can live with it. הייתי מאוד מרוצה מאיך שקו העלילה הזה בוצע ולא מפתיע שרבים מהפרקים הטובים ביותר של הסדרה היו שייכים אליו. מה שכן קצת הפתיע אותי הוא שהדמות המרכזית של קו העלילה הזה הייתה סיסקו, שעשה את העבודה מצוין; זאת במקביל לפיאסקו המוחלט של קו העלילה של הנביאים.

והיו גם קווי עלילה משניים יותר אבל נחמדים לא פחות, כשהחביב ביותר עלי אישית היה זה של הפרנגים, שמתחילים את הסדרה בתור, ובכן, פרנגים, ומסיימים את הסדרה עם אוסף דמויות סימפטיות לחלוטין שלא מרגישות בכלל כמו מה שציפינו לו מפרנגים, ועם חברה שהולכת לשינוי כלשהו, ועם תהליך הגיוני ומסודר למדי שאפשר לשים את האצבע על נקודת הפתיחה שלו עם נער שאמר שהוא לא רוצה להיות כמו אבא שלו, באחד הרגעים האהובים ביותר בסדרה. סבבה!

וזה מעביר אותי באופן טבעי לשלב שבו אני מציין את המובן מאליו, את נקודת החוזק הברורה ביותר של הסדרה, שמבדילה אותה מאוד מ-TNG (וגם מבבילון 5): דמיוות המשנה. DS9 אוהבת דמויות משנה בתור קונספט כללי, ואוהבת את דמויות המשנה שלה. היא אוהבת את נוג ואת רום ואת גארק ואת וואיון ואת מרטוק ואת דוקאט ואת דאמאר ואפילו את ויק פונטיין (וכפי ששמתם לב, היא בעיקר אוהבת את דמויות המשנה שלה גברים; וגם אם נלך אל ליטה, אישקה, קאסידי וזיאל נגלה שהן שם בעיקר על תקן הבת/בת הזוג של מישהו; החריגה היחידה היא קאי ווין שהיא כמובן דמות בעייתית באופן כללי).

האהבה הזו מתבטאת בצורה ברורה - דמויות שהיו אמורות להופיע פעם אחת וזהו, כמו גארק או וואיון, ממשיכות לצוץ שוב ושוב. נראה שהיה לסדרה מזל והשחקנים של דמויות המשנה פשוט היו כל כך מוצלחים שהיה ברור שזה יהיה בזבוז לא להחזיר אותם שוב. וואיון הוא דוגמא בולטת לכך - מה שקרה בפועל היה שג’פרי קומבס, השחקן שלו, בא לעשות תפקיד זניח בפרק הגרוע Meridian, אבל זה הספיק כדי שישקלו לתת לו את התפקיד של בראנט, והוא היה כל כך מוצלח שם שהיה ברור שכדאי לתת לו גם תפקיד נוסף שבו רואים אותו יותר טוב מה שהוליד את וואיון; והוא היה כל כך מוצלח בתור וואיון שטרחו להקים את הדמות לתחיה (תוך הוספת כל הממבו-ג’מבו כפילים של הוורטה) רק לשם כך. ואתם יודעים מה? זה השתלם בגדול.

יש עוד שלל הימורים שהשתלמו בגדול; למשל, ההשקעה בדאמאר, שהתחיל בסך הכל בתור דמות זניחה לגמרי אי שם בעונה 4 ולא נראה היה שיש בו משהו מעניין במיוחד - עד שנתנו לו את ההזדמנות לזרוח, והוא זרח. ועוד הימור שהשתלם בגדול הוא It’s Only a Paper Moon - פרק שהתבסס על שתי דמויות משנה והאהבה שלנו אליהן (להבדיל, נאמר, מ-Lower Decks המופתי של TNG שגם כן התבסס על דמויות משנה, אבל בתור אמצעי להאיר את הצוות הראשי באור אחר ולא בתור דמויות מעניינות ממש בזכות עצמן).

לכמות הזו של דמויות משנה צריך להוסיף את שיטת הפעולה של הסדרה ברוב הפרקים - לא לבסס פרק על דמות, אלא על זוגות של דמויות, כשהאינטראקציה ביניהן היא חלק מרכזי של הפרק. יש הרבה יותר זוגות מאשר דמויות, כך שקיבלנו הרבה יותר גיוון בסוגי הפרקים שהיו בסדרה, כשבדרך כלל פרק שהתבסס על דמות בודדת לא עבד טוב (אלא אם הוא נקרא Whispers. וואו, כמה ש-Whispers התבסס טוב דווקא על הבידוד של או’ברייאן).

אז DS9 עשתה טוב: דמויות, מלחמה זה גיהנום, מערכות יחסים מורכבות בין עמים (באג’ורים-פדרציה-קרדסים). קצת פחות טוב: ענייני המשכיות ו”למעשים-יש-השלכות”. קצת מחריד לגמרי - מיסטיקה באג’ורית. לא, באמת, מה זה היה לכל הרוחות.

ואם אני כבר מדבר על הדמויות, למה לא לחלק ציונים לדמויות הראשיות. אז בבירור מבין הדמויות הראשיות קירה הייתה הדמות המוצלחת ביותר בסדרה - לפני רגע פירטתי איך היא המרכז של כמה מקווי העלילה המוצלחים ביותר בה, ובנוסף לכך היא דמות מעניינת באופן כללי עם שחקנית טובה. התחרות צמודה עם אודו, אבל בסופו של דבר הרגשתי שאודו לא מיצה לגמרי את הפוטנציאל שלו והלך פה ושם למקומות הזויים לגמרי (מה היה כל הקטע הזה עם המייסדת בתחילת עונה 6, מה?!).

חוץ משניהם הדמות המוצלחת ביותר הייתה באשיר רגע מה. אני לא מאמין שאני כותב את זה. כל כך לא סבלתי את באשיר בתחילת הסדרה שאין דברים כאלו, אבל אין מה לעשות - תוך עונה ומשהו הוא הפך להיות סימפטי יחסית ועם פרקים לא רעים, ואז הגיע Doctor Bashir, I Presume ומרגע זה והלאה כל פרק של באשיר היה נהדר. תוסיפו לכך את זה שהוא היה חצי מהזוג באשיר-או’ברייאן שהיה הזוג החביב עלי בסדרה, ותקבלו את התוצאה הבלתי נתפסת הזו.

או’ברייאן, החצי השני של הזוג או’ברייאן-באשיר, היה ממש סבבה, וזה משמח אותי בתור מישהו שאהב את הדמות עוד מימי TNG. אבל, קצת כמו אודו, יש לי תחושה של פוטנציאל מפוספס - יכלו לעשות הרבה יותר עם הדמות הזו. פרקים כמו Whispers ו-Hard Time הראו יפה מאוד כמה פרק ממוקד או’ברייאן יכול להיות מוצלח… אבל לא קיבלנו עוד הרבה כאלו, וכשכבר קיבלנו הם היו דברים סתמיים כמו Honor Among Thieves שלא ברור למה קו העלילה שלו התקיים בכלל.

ויש את קווארק. קשה להפריד את קווארק מקו העלילה הפרנגי הכללי, אבל גם בפרקים שבהם הוא היה לבד הוא היה מוצלח. ציפיתי בתחילת הסדרה שהוא יתגלה בתור “הפרנגי עם לב זהב”, אבל האמת היא שזה ממש לא מה שקרה - הוא נשאר פרנגי גועלי עד הסוף המר, אבל הראה לנו מספיק פעמים ש”פרנגי גועלי” לא חייב להיות הסטריאוטיפ המטופש של TNG. רום ונוג דאגו להראות לנו שיש גם פרנגים לא סטריאוטיפיים.

ויש את ג’ייק סיסקו אבל תמיד התייחסתי אליו בתור דמות משנה ואני לא רואה סיבה לשנות את זה - הוא לא הופיע במספיק פרקים. כשהוא כן הופיע, הוא היה סבבה לגמרי, אפילו כיפי - כבר אמרתי כמה טוב היה לקבל דמויות שאינן סטארפליט, וג’ייק היה ממש לא סטארפליט, כולל הנגדה מאוד מוצלחת עם נוג המורעל. הייתי בטוח שלא אסבול את ג’ייק וזה שהתבדיתי הייתה הפתעה נעימה מאוד עבורי, כמעט כמו לגלות שבאשיר הפך לדמות מוצלחת.

ודחיתי את החלק הכואב לסוף - צריך לדבר על דקס, ועל וורף. יותר קל להתחיל עם וורף - עונה 4 שלו הייתה פנטסטית. הטיפול בוורף שם היה טוב יותר מאשר בכל TNG. ואז… ואז הגיעה יתר הסדרה ועשתה הרבה פחות דברים מוצלחים עם וורף, וכמה דברים מזעזעים לגמרי. כן, פרק רייזה, אני מסתכל עלייך. שום דבר שהיה עם וורף בהמשך הסדרה לא התקרב לעונה 4, ובסופו של דבר מרטוק הפך להיות הקלינגון הבולט יותר בסדרה. עדיין, היה כיף שוורף נמצא, אין לי תלונות על ההוספה שלו.

מה שמשאיר אותנו עם דקס. על עזרי דקס כבר דיברתי בסיכום עונה 7 - המסקנה הסופית שלי היא שעדיף היה לוותר על הדמות, עד כמה שהיא הייתה סימפטית והפתיעה אותי לטובה (גם במקרה שלה הייתי בטוח שלא אסבול אותה). מה שמשאיר לנו את ג’דזיה, שדי כואב לי לסמן בתור הדמות הכי פחות מוצלחת בסדרה מבין הדמויות הראשיות. התלוננתי על זה שוב ושוב במהלך הסדרה - יותר מדי פרקים שהמהות שלהם היא לנטרל את ג’דזיה ולתת לאחרים להציל אותה. כמעט כל הפרקים שועבדו ל”ג’דזיה היא טריל עם סימביונט אז בואו נדבר על גלגולים קודמים שלה”. אפילו פרק מאוד מוצלח כמו Blood Oath הוא במהותו “ג’דזיה סוגרת עסק של קורזון שלא באמת קשור אליה אישית”. זה הופך את הדמות למפוספסת, וכמובן שגם אופן ההוצאה שלה מהסדרה תורם לכך. זו לא הייתה דמות גרועה; היו לה כמה פרקים מצוינים והיא הייתה סבבה באופן כללי. פשוט… פחות, הרבה פחות מאשר היתר.

בגזרת דמויות המשנה אל תכריחו אותי לבחור. איך אפשר לבחור בין גארק לוואיון? ואם שוכחים לדוקאט את כל הפרקים מ-Waltz והלאה, איך אפשר לבחור בין שניהם ובין דוקאט? ולמה בעצם נוג הוא לא בבירור דמות המשנה הטובה בסדרה? זה קשה מדי, יש יותר מדי דברים מוצלחים כאן. שאלו יהיו הצרות שלנו.

עוד דבר שאולי היה כיף לעשות היה לבחור את “הפרק הטוב ביותר” אבל ברור שאין כזה. אני יכול לציין רשימה חלקית של פרקים שכולם מועמדים טובים לדעתי לתפקיד הזה: Duet, Civil Defense, The Visitor, Nor the Battle to the Strong, Trials and Tribble-ations, Rocks and Shoals, Far Beyond the Stars, In the Pale Moonlight, It’s Only a Paper Moon… לא נראה לי שיש משהו מפתיע במיוחד ברשימה הזו, והיא כמובן לוקה בחסר. יהיה לי מאוד נחמד לכתוב פעם מאמר שמציג את כל הפרקים “הטובים ביותר” לדעתי ומסביר בפירוט למה מגיע להם.

אבל אני לא אוותר על לבחור את הפרק הגרוע ביותר. כי יש פחות מועמדים.

ובכן, במי נבחר? הרבה זמן הזכרתי את Move Along Home בתור מועמד טבעי, כי זה פשוט פרק מטומטם. כל מה שקורה בו הוא מטומטם, ויש לנו קצת גזענות לקינוח. אבל יש לפרק הזה שלל נסיבות מקילות! למשל: הוא פרק של תחילת עונה 1, מי בכלל מבין מהחיים שלו בשלב הזה? וזה פרק של דמויות, בסופו של דבר - הרעיון פה הוא לזרוק את הדמויות לסיטואציה מטורפת כדי לתת להן הזדמנות לבטא קצת את עצמן. מהבחינה הזו האינטראקציה של הדמויות בפרק הייתה נחמדה; הקטע שבו קווארק נאלץ להתחנן בסוף היה סביר. זה עדיין פרק מזעזע, אבל הגרוע ביותר בסדרה? לא נראה לי!

בעונה 2 יש כמה מועמדים לתואר “הפרק הגרוע בעונה”, אבל אף אחד מהם לא ממש גרוע. אולי Rivals, וגם במקרה שלו אין בגריעות הזו משהו מעניין. הו לא, כדי לזכות בתואר הפרק הגרוע ביותר בסדרה צריך שיהיה בך בסיס ממש, ממש רקוב. בעונה 2 אין את זה. גם בעונה 7, שבה הפרק הגרוע ביותר הוא כנראה Prodigal Daughter, אין את זה; זה פרק חלק ולא מעניין ועם מלודרמה מגוחכת, אבל הוא לא רקוב.

בעונה 4 יש לנו את The Muse, עוד מועמד טבעי, אבל: חצי מהפרק הוא סיום קו העלילה של אודו וטרוי, וזה סיום נוגע ללב אפילו אם הוא נעשה לא כל כך טוב. זה כבר מונע ממני מלפסול את כל הפרק. נכון, קו העלילה עם ג’ייק וערפדית החלל הוא מביך בצורה של “היה לי קשה לצפות בזה”, אבל האפקט הזה מדולל. אז נוותר גם על The Muse. נסיבות דומות מצילות את Meridian; חצי פרק - העלילה של דקס - הוא סתם לא משהו. החצי המזעזע עם קווארק וקירה לא מספיק כדי לדרדר את הפרק לבדו לתואר “הפרק הגרוע בסדרה”.

מה שמשאיר אותנו עם שני פרקים שהם בעיני מתועבים לגמרי. בעונה 5 יש לנו את Let He Who is Without Sin ובעונה 6 (דווקא בעונה 6! העונה הטובה ביותר של הסדרה!) יש לנו את Profit and Lace. בנוגע ל-Profit and Lace הוא יכול לשלוף את ההגנה שהסיבה שבגללה הוא כל כך גרוע היא פארסת קווארק בשמלה, שבסופו של דבר תופסת פחות מחצי פרק. נכון, היא נוראית ברמה שמאפשרת לקזז את זה, והפרק כולו הרי מהונדס בשביל הקווארק בשמלה. זו הסיבה שבגללה הפרק הזה הגיע למקום 2 המכובד.

אבל הפרק הגרוע ביותר בסדרה. לחלוטין. באופן טוטאלי. הוא Let He Who is Without Sin. למה? כי הוא כולו מוצף דברים רעים מההתחלה ועד הסוף. בתחילתו, וורף ודקס מדגמנים מערכת יחסים שתלטנית וקריפית שאמורה הייתה להסתיים בו במקום ולא מסתיימת. בהמשך יש לנו את קווארק שרץ לנצל את הזונות של רייזה והפרק פשוט מחליק את זה כי איזה סבבה זה זונות חייכניות על כוכב לכת יפה. ויש לנו גם איזה משהו לא ברור עם באשיר וליטה שבו נראה שהשחקן של באשיר פשוט רוצה לומר את השורות שלו וללכת הביתה (מה שבאמת קרה, כי הילד שלו - שנולד לננה ויזיטור, וההריון נכנס לסדרה בתור ההריון של קירה - בדיוק נולד). ואז! ואז מגיע החלק הכי הזוי של הפרק! וורף מצטרף לארגון טרור! ומחבל באקלים של כוכב לכת שלם! וארגון הטרור הזה הוא מטומטם בצורה קיצונית! ואז וורף שולף טראומת ילדות הזויה! ואז הוא מרביץ למנהיג הטרוריסטים בצורה שמנוגדת לגמרי להשפעה שהוא מתאר של טראומת הילדות שלו! בקיצור, זה פרק שלוקח את וורף והורס אותו בצורה מופרעת לגמרי - וללא שום השלכות בהמשך (תודה לאל!). בינתיים דקס היא לכאורה אישה בוגרת ועצמאית אבל בפועל נראה שהמטרה של הפרק היה להציג לנו אותה בבגד ים. בקיצור - לא, לא, לא! שום דבר בפרק הזה לא עובד. אפילו אינטראקציה מוצלחת בין הדמויות אין לנו. בעיני זה בקלות הפרק הגרוע ביותר בסדרה.

טוב, נראה לי שאלו הדברים המרכזיים שרציתי לקשקש עליהם בסיכום הזה. כאמור, אפשר לקשקש עוד ועוד על הסדרה ואולי אעשה זאת בעתיד, אבל אני שמח לסיים לבינתיים את החלק ה”רשמי” של יומן הצפיה הזה - הפוסטים ש”חייבים” להיות בו. ואני אסיים עם מה שפתחתי בו: ממש נהניתי. מקווה שגם אתם.