לטעמי זה היה פרק מהנה למדי, למרות שבעצם אין בו כמעט עלילה אלא ערב רב של סצינות כמעט אקראיות. מה שטוב בהן הוא שהן נותנות לדמויות להפגין את האופי שלהן, ולתת לנו להרגיש שהנה, כבר כמעט עברו שתי עונות ואנחנו מיודדים עם הדמויות הללו וכיף לנו איתן. זה נחמד, אבל גם עוזר לי להרגיש שהגיע הזמן להגיע לאקשן האמיתי.

עד עכשיו הדמות האנמית ביותר בסדרה הייתה דקס, וכנראה שהחליטו שהגיע הזמן לשים לזה קץ. לכן מטילים עליה משימה – להיות החונכת-לשבועיים של מועמד טרילי לסימביונט. כמובן שמדובר על ברנש מלוקק כמעט כמו באשיר, ולכן באשיר הוא זה שמדבר איתו בתחילת הפרק, כשהפדוואן רועד מפחד על זה שהוא הולך להיות חניך של דקס הידוע לשמצה (אבל, וזה כמובן אבל חשוב – ידוע לשמצה מימי קורזון דקס, שהיה ידוע לשמצה בכך שהוא ידוע לשמצה בכל דבר בערך).

הפדוואן מקבל רגע מאגרא-רמא-לבירא-עמיקתא כשהפעם הראשונה שבה הוא רואה את דקס הוא כשהיא משחקת את הפוקר הפרנגי עם קווארק וחבורתו. ומנסה לשכנע אותו להצטרף! נורא! ואז למחרת בבוקר הוא בא לחדר שלה ומוצא שם “שותף להיאבקות” ואת דקס יוצאת מהמקלחת עם חלוק! אהההההה! מה הולך כאן?! איפה דקס החנונית הקורקטית? היא מנסה לשגע את הפדוואן?

בינתיים קירה ואו’ברייאן נאבקים באיום הקרדסי החמור ביותר על התחנה מאז אי פעם – העכברושים הקרדסים התחילו להשתולל בה חופשי! כן! אנחנו מקבלים סצינה של או’ברייאן וקירה מנסים לצוד עכברושים (ודקס היא זו שצדה אותם בסוף)! ואז אנחנו מקבלים עוד סצינה שבה קווארק מתלונן על העכברושים – וכמובן, הם לא התאפקו מלאפשר לנו להשוות את הפרצופים שלהם (ראו תמונה; מצטער, דקס, זה הפרק שלך, אבל על התמונה הזו אי אפשר לוותר). או’ברייאן מדגים את המכשיר החדש שהמציא נגד העכברושים – משהו שמשמיע קול מזעזע בתדירות שרק עכברושי-קרדסים יכולים לשמוע. ופרנגים, אם לשפוט על פי הצווחות של קווארק. היי, או’ברייאן גילה בטעות נשק לא קטלני שיעיל מאוד עבור פרנגים! תנו לי לנחש, לא נשמע עליו יותר אי פעם.

דקס והפדוואן יוצאים למשימה מעבר לחור התולעת כדי… משהו… אה… שיהיה להם זמן לדבר ולתת לדקס הזדמנות להרגיע את הלחץ שלו? אולי, אבל יותר סביר – כדי להכניס עוד קו עלילה לפרק כי ככה אי אפשר. אז הם מתנגשים באיזה… משהו… לא ידוע… שנתקע בתוך הספינה שלהם. כמובן, הדבר הטבעי ביותר לעשות הוא להחזיר אותו לתחנה כי זה לא מסוכן בכלל.

אחר כך אנחנו חוזרים לקו העלילה של דקס החונכת, הפעם במסעדה הקלינגונית עם השף המטורלל (עושה רושם שזה לא יחזור יותר בסדרה, וחבל, זה היה מאוד משעשע). הפדוואן מתגלה, איך לא, כרכיכה לא קטנה שבעיקר נגרר אחרי הדרישות של אבא וכל מה שהוא יודע לעשות הוא להיות טייס. די ברור כבר שהוא לא הולך להיות מעניין במיוחד, אבל זה לא העניין – העניין הוא שדקס גם רואה את זה והשאלה היא איך היא תגיב. והיא מגיבה, בשיחה עם סיסקו. זו ההזדמנות הראשונה שלנו בסדרה בערך לראות דקס עצבנית ומבולבלת, שמצד אחד מבינה שצריך לכסח את הפדוואן ומצד שני לא רוצה להיות מנייקית כמו קורזון.

חלק מהעניין הוא בכך שקורזון היה החונך של דקס במקור, וזו הייתה חוויה טראומטית בשבילה (כמה מפתיע) והוא המליץ לא לקבל אותה בכלל. היא התעקשה, עברה, ובסופו של דבר קיבלה (ולא במקרה) את הסימביונט של קורזון עצמו. זה בהחלט מוסיף עניין לדמות. דקס נראית בעיקר מעוצבנת על מסכת הייסורים הזו שכמעט ומנעה ממנה את האיחוד, עד שסיסקו מצביע בעדינות על כך שאולי דווקא בזכותה דקס היא מה שהיא היום.

טוב, מספיק עם החרא הפסיכולוגי, בום! הדבר הלא ברור שדקס ושות’ הביאו מהחלל והושם במעבדה מאחורי שדות כוח סופר-דופריים מתחיל לפוצץ דברים! לא היה לנו לפני כמה פרקים קטע כזה של יצור משתולל שבורח מהמעבדה? (טוב, בדיעבד זה לא מה שקרה שם אבל נעזוב את זה). חברים, אתם חייבים להפסיק למחזר שטיקים!

הדבר-במעבדה הוא כנראה קו העלילה החלש ביותר של הפרק, למרות שעל פניו הוא היה אמור להיות הדבר המרכזי בפרק מלכתחילה. מסתבר שזה יקום בזעיר אנפין, והוא כל הזמן “מתרחב” (זה בא בגלים) ואם יתנו לו להתרחב עוד קצת הוא ישמיד את התחנה. ולהוציא אותו מהתחנה ולהחזיר אותו לרביע גאמא זה מסוכן. אז מה עושים? להשמיד! אבל אז מגלים אינדיקציות כלשהן לכך שיש בתוך היקומון הזה חיים תבוניים. שמתפתחים בקצב מואץ – דקות אצלנו הן כנראה אלפי שנים אצלם.

מבחינה מד”בית זה רעיון נהדר, אבל הם לא ממש מתעסקים ברעיון הזה (למשל – אם היה אפשר לתקשר איתם, יש סיכוי סביר שהמתמטיקה שלהם הייתה משמעותית יותר מפותחת משלנו בגלל הזמן הרב שהיה להם כדי לפתח אותה – היינו יכולים ללמוד מהם אינסוף דברים!). תחת זאת הם רק מתעסקים בשאלת הפינוי. קירה מייצגת את העמדה המרושעת של “להשמיד אותם זה כמו לדרוך על נמלים”, בזמן שאודו נותן פרצוף ואומר שהוא לא דורך על נמלים, וסיסקו מזעיף פנים והולך לבהות בחלון ולנהל שיחה מלב אל לב עם ג’ייק כדי לחשוב מה לעשות.

בינתיים דקס אומרת לפדוואן בדיוק מה היא חושבת עליו, ויש מריבות, ויש התפייסויות, ויש שיחות אישיות ולא נראה לי שכדאי להכביר יותר מדי מילים על זה כי כבר הבנו את הקטע. זה עשוי די טוב וגורם לנו לראות את דקס יוצאת מהפוזה הסטנדרטית שלה וזה בהחלט חיובי. הייתי רק שמח אם זה היה מערב דילמה מוסרית יותר רצינית ועם סוף פחות צפוי. הסוף הצפוי הוא שהפדוואן מתחיל לגלות עמוד שדרה, ודקס מתחילה להתרשם ממנו לטובה, ויש לו הזדמנות להוכיח את כוחו כשסיסקו בוחר בפתרון המתבקש של “בואו ננסה להחזיר את היקום למקום שלו”, כי כדי לעשות את זה צריך איכשהו לנסוע בתוך חור התולעת בצורה סופר-דופר מסוכנת והפדוואן מצליח. אז סוף טוב וכולם שמחים. רק שזה סוף כל כך בנאלי וכל כך בוחר בדרך האמצע שבה הכל בסדר, שאני תוהה מי כאן היה אמור לשחק את אלוהים.