בסטנדרט של העונה הזו זה היה פרק קצת חלש, אבל פרק קצת חלש בעונה הזו הוא עדיין אחלה פרק. הבעיה היא שזה היה פרק שגרתי מדי; סביר לצפות לפרק כזה בעונות הראשונות, אבל כאן הוא כמעט ולא משתמש בכל החומרים שהסדרה כבר צברה. מה יש לנו כאן? פילם נואר בסיסי ואפילו לא מעניין במיוחד, עם אודו במרכז. אם אודו עדיין היה אנושי מה שקורה בפרק היה קצת יותר מעניין, אבל ההזדמנות הזו התפספסה כשהסדרה מיהרה קצת יותר מדי להחזיר את אודו לסטטוס קוו.

העלילה מתחילה עם מישהו לא מוכר שמותקף בחדר שלו בתחנה על ידי צמד בריונים סטייל לורל והארדי, עם חוש הומור קצת פחות מוצלח. הוא אמור להביא משהו למישהי והם מיירטים את העסק הזה, אבל זה נגמר מהר מאוד כשהוא מנסה לירות בהם והם יורים בחזרה (“הייתי בטוח שהפייזר על הלם” אומר היורה המאוכזב אחר כך). מכאן העלילה מתבקשת במיטב מסורת הפילם נואר - ה”מישהי” שהיא בהכרח פאם פאטאל תפנה אל הבלש העשוי ללא חת לסיוע; הבלש יזרוק הכל כדי לסייע לה; באופן בלתי נמנע הם יתאהבו; הפרשיה תגיע לסיום הולם, אבל טוויסט מריר בסיום ימנע מהזוג את המשך דרכם המשותפת. זה בדיוק מה שיש לנו פה, כשהתהיה העיקרית שלי הייתה האם הפאם פאטאל תתגלה כמניפולטיבית ומשתפת פעולה עם כוחות הזדון, או שהטוויסט יבוא מכיוון שונה.

כדי שזה יהיה מעניין, צריך לפחות שיהיה מישהו לא סטנדרטי במרכז הפילם נואר. היה לנו משהו דומה לזה ב-Profit and Loss ששיחזר לנו את קזבלנקה עם שתי הדמויות הכי לא סבירות - קווארק וגארק. כאן אודו הוא בחירה יותר טבעית לתפקיד הבלש, בהבדל אחד מדמות הבלש הסטנדרטית - חוסר הניסיון שלו עם נשים (כמובן, זו חייבת להיות אישה אף על פי שאודו הוא בכלל לא אנושי; אבל מילא, אחרי Rejoined הבטחתי לשתוק, אנחנו עדיין בשנות התשעים). אז בזה הפרק הולך להתמקד.

כמובן, הסדרה מודעת לכל הקלישאות הללו ואומרת את זה לצופים די במפורש - הסצינה הבאה בפרק כוללת את באשיר, דקס ואו’ברייאן שמארגנים משחק הולוגרמה בעולם הג’יימס בונדי שכבר ראינו ב-Our Man Bashir ומזמינים את אודו להצטרף בתור ההוא שמפתה את הבחורה של הרע (בגילומו של או’ברייאן). אודו נועץ מבט אחד בתמונה של ההולוגרמה ומשתפן, והולך לנעוץ עיניים במקום זאת בבחורה אקראית שנקראת “אריסה” שיושבת אצל קווארק ומנפנפת את ההטרדות המיניות שלו בקלילות. כשאודו מנסה לפתח שיחה תמימה היא חושדת גם בו בנסיונות הטרדה והסיטואציה כולה מביכה לחלוטין. בפרט כשהיא מבינה שהוא לא קריפ, מנסה לתת לו את המחמאה שיש לו Bedroom eyes (מה זה?!) והוא נמלט על נפשו.

כן, ככה דברים כאלו לא בדיוק אמורים להתחיל. זה נותן לנו סצינה משעשעת של אודו שמספר על העניין הזה לקירה לפני שהסיפור הבלשי השבלוני נכנס למסלול: אריסה מנסה לעשות האקינג שקרכלשהו למשהו ונתפסת; אודו משכנע אותה לספר לו במה העניין; היא מספרת שקרכלשהו על הילדה שברור שאין לה ושמישהו בתחנה אמור לתת לה משהו; אודו והיא הולכים לחדר של ההוא מתחילת הפרק ומגלים את השאריות שלו; הסיפור לכאורה נגמר כאן, אבל אריסה מנסה לפרוץ לתא האכסון של ההוא מתחילת הפרק, אודו תופס אותה שוב, וכבר לא קונה את סיפור ה”מחפשת אחרי ילדה”, אז היא מספרת לו את הסיפור האמיתי: היא האקרית מקצועית שעובדת בשירות של פושע סינדיקט אוריון שקרכלשהו ומנסה להימלט ממנו כדי להתחיל חיים חדשים וההוא מתחילת הפרק היה אמור לתת לה צ’יפ ש… שמה בעצם? זה לא ברור. הצ’יפ מוצפן ולא לגמרי ברור מה אפשר לעשות איתו. אז עד שאו’ברייאן ושות’ יצליחו לפצח אותו אפשר לקדם את החלק הרומנטי של הפרק.

בחלק הרומנטי של הפרק אודו לוקח את אריסה אליו לדירה. כדי להגן עליה, כמובן. באופן כללי רואים בפרק הזה איך אודו מתנהג בצורה חריגה מאוד מבחינת הסלחנות והסיבולת שלו, והשיחה המאוד ארוכה של אודו עם אריסה אצלו בחדר נגמרת באופן בלתי נמנע במיטה… רגע, לא, בכך שהוא חוטף התקף חרדה באמצע ורץ לבקש עצות מבאשיר שנמצא בדיוק באמצע סצינת פיתוי בסימולציית הג’יימס בונד שלו - דרך נחמדה של הסדרה להראות כמה אודו לא מתאים טוב למשבצת שלו. אבל כשאודו חוזר זה כן נגמר במיטה.

אין לי יותר מדי מה לומר על כל הקטעים הללו בפרק - הם די סטנדרטיים, ואפילו הסקס ככל הנראה בוצע כולו בצורה האנושית של אודו, כך שאין הרבה מהייחוד בדמות שלו בחלק הזה של הפרק (כאמור, היה עדיף לעשות אותו כשאודו אכן היה אנושי לגמרי, ואז זה היה מתאים לנסיון שלו להשתלב בתוך האנושיות שנכפתה עליו). זה עדיין שווה את זה רק בשביל הסצינה שאחר כך, של דקס וקירה “מרכלות” על העניין בזמן שוורף מנסה, כרגיל, למשטר את דקס לא לדבר על דברים כאלו, אבל בעצם מרכל בדיוק כמוהן (ודקס יודעת את זה, וצוחקת עליו בגלל זה).

אוקיי, ומה הפאנץ’ העלילתי? ראשית, אריסה מחליטה לפעול בצורה תמוהה לחלוטין ולתת את הצ’יפ לבריונים של ההוא מאוריון מתחילת הפרק. באופן לא מפתיע זה מתגלה בתור מארב שמטרתו לחסל אותה, ואודו מציל אותה ברגע האחרון (בסצינת אקשן גרועה במיוחד, אבל נעזוב את זה). אלא שקצת לפני כן מגיע לתחנה כדי לעזור לאודו נציג של הגזע של ההוא מתחילת הפרק, ומספר את הסיפור האמיתי שמאחורי כל העסק הזה - והסיפור הזה, כמובן, מיועד בראש ובראשונה כדי לרסק את אודו.

התהיה שלי במהלך הפרק היא האם אריסה תתגלה בסופו של דבר בתור מניפולטורית ולא הקורבן התמים שהיא. ובכן, לא זה ולא זה; מה שנבחר הוא אולי הפתרון הטוב ביותר לתסבוכת הזו. מתברר שאריסה היא סוכנת סמויה שעברה מחיקת זכרון כי אחרת זה לא היה עובד, והצ’יפ מיועד להחזיר לה אותו. זה טוב, כי זה מוציא את אריסה הגיבורה בסיפור (וקורץ באופן נחמד ל-Second Skin). זה מרסק את אודו כי הוא מגלה שהבחורה שבה הוא התאהב לא קיימת, ומי שכן קיימת בכלל נשואה אז עדיף לא לבדוק יותר מדי עד כמה היא עדיין אוהבת אותו. זה לא טוויסט מד”בי יותר מדי (והרעיון העלילתי הכללי של הפרק מבוסס על סרט משנות החמישים) כך שהתוצאה היא פרק שפשוט אין בו שום דבר ממה שהופך את DS9 לטובה: הוא לא מד”ב מעניין; אין בו שימוש אמיתי בדמויות; אין בו דילמות מוסריות אפורות; ויש הרגשה קצת לא נעימה של שימוש באודו להגשמת פנטזיה של המתבודד החברתי חסר הנסיון עם נשים שפתאום מקבל בהפתעה כזו התנסות רומנטית מהונדסת קצת טוב מדי ושנעלמת אחר כך בלי להותיר עקבות. אם כבר עושים פרק של אודו שמאבד את הבתולים, הייתי מעדיף שהמסגרת העלילתית תהיה שונה לגמרי.

אבל האם זה פרק ממש רע? לא ממש. הוא לא גרם לי להתפתל באי נוחות. המשחק והבימוי סבירים. אני פשוט מצפה בשלב הזה ליותר.