הו וואו, איזה פרק מוצלח. אחד מהטובים בסדרה. כמו עם Trials and Tribble-ations, יש לנו שבירת מסגרת מוחלטת וסוג של פסק זמן מהסדרה הרגילה כדי לתת הומאז’ נאה (ומרגש - כן, דאמיט, התרגשתי) למקורות; רק שהפעם זה לא באמת מרגיש מנותק במיוחד למרות שאף דמות מהסדרה לא באמת מופיעה.

אנחנו מתחילים ב-DS9 עם סיסקו שסובל מאקסטרה לחץ - מצד אחד, הדומיניון ממשיכים לתקוף ספינות פדרציה מפטרלות ולהרוג חברים של סיסקו, ומצד שני אבא שלו הגיע לבקר בתחנה. פלא שהוא מתחיל לראות הזיות ומתמוטט? באשיר מספיק לדווח לנו שזה מזכיר את ההזיות שלו מ-Rapture בעונה שעברה, מה שחוסך לתסריטאים את הצורך להמציא סיפור מסגרת מתוחכם יותר סטייל The Inner Light והופס - סיסקו שוקע למציאות שבה הוא “בני ראסל”, סופר מדע בדיוני שעובד במגזין “Incredible Tales” אי שם בשנות החמישים. בני הוא לא סיסקו; זה לא שהוא עומד ואומר “מה לעזאזל אני עושה בשנות החמישים אני המפקד של DS9 לעזאזל”. לא; הוא אדם אמיתי עם חיים אמיתיים ואישיות שלא ממש מזכירה את סיסקו.

באופן דומה, גם כל שאר הדמויות שאנחנו פוגשים בפרק הזה הן לא הדמויות מ-DS9, אבל השחקנים הם אותם השחקנים, מה שבפרט נותן לנו הזדמנות די נדירה לראות את כל המחופשים בלי איפור. נוג צץ בתור מוכר עיתונים שמדבר עם ראסל בתחילת הפרק, לפני שאו’ברייאן צץ בתור סופר מד”ב עמית סטייל אייזק אסימוב שעובד עם ראסל באותו מגזין ומצטרף איתו לפגישה. עוד נוכחים: קירה, באשיר וקווארק בתור סופרים עמיתים, ואודו בתור העורך שלהם. כמובן, אי אפשר בלי שקווארק ואודו יתקוטטו על האיכות של הדונאטס וקווארק יאיים שהוא נוטש ו…

אוקיי, זה די תענוג לראות את זה. אין לדמויות הללו הרבה זמן מסך והן תואמות סטריאוטיפים ספציפיים, אבל השחקנים והבימוי תופסים את זה בול. מהבחינה הזו, אני נהנה מההומאז’ התקופתי כמו שנהניתי ממנו ב-Little Green Men, והעובדה שזו הדרך של הסדרה לתת טפיחה על השכם לאנשים שבזכותם מסע בין כוכבים נולדה הופכת את זה למרגש. זה יכל להיגמר כאן ולהישאר הומוריסטי וקליל כפי שהיה ב-Little Green Men או ב-Trials and Tribble-ations, אבל הפרק הזה מכוון קצת יותר גבוה ורוצה גם לחדד את המסר החברתי שמסע בין כוכבים ניסתה לקדם מתחילתה. והוא מצליח.

כדי להבהיר לנו בקלות על מה מדובר, אודו העורך אומר לכותבים שמבקשים לראות תמונה שלהם בגליון הבא, כך שיתכוננו… כלומר, חוץ מקירה (“God forbid that the public ever finds out K.C. Hunter is a woman”) וראסל (“as far as our readers are concerned, Benny Russell is as white as they are”). כמובן, זה אכן תיאור עגום של המצב באותה התקופה. מי היה מאמין שיבוא יום ובסדרת מדע בדיוני הקפטן שהסיפור סובב סביבו יהיה שחור?

אה, ובכן, בשביל זה ראסל פה. הוא מקבל את מטלת הכתיבה הבאה שלו בדמות ציור של DS9 וממציא סביבו סיפור שבו מככב אחד בנג’מין סיסקו, קפטן שחור. האימה!

כמו כן וואיון ודוקאט מושלמים בתור שני שוטרים גזענים שכמעט ומרביצים לראסל כי הוא קיים ושחור. כמו כן אבא של סיסקו בתור מטיף שזועק ברחובות בשם ה”נביאים” ומורה לראסל לכתוב את הסיפור שלו. ולאן נעלמו כל יתר השחורים? אה, כמובן, אנחנו בשנות החמישים, יש להם את הגטו שלהם: אז ראסל מבקר בבית קפה שבו עובדת החברה שלו, קסידי ייטס; ופוגש שם את שני התפקידים המסורתיים לשחורים - הקרימינל הקטן שהוא ג’ייק סיסקו והאתלט המצליח שהוא וורף (זו הפעם היחידה בכל מסע בין כוכבים שבה רואים את מייקל דורן ללא איפור, למרות שהוא מחזיק בשיא ההופעות בפרנצ’ייז). להשלמת הצוות יש לנו את דקס בתור המזכירה של המגזין ומרטוק בתור המאייר שלו, ו… נראה לי שכיסיתי את כל ההופעות.

לזכות הפרק ייאמר שהוא לא מתברחש יותר מדי עם הרקע והנוסטלגיה ודוחף קדימה את העלילה שלו. כשהעורך רואה את הסיפור עם הקפטן השחור הוא דורש כמובן להשמיט את הפרט הזה או שהסיפור לא יתפרסם. מי שמתחיל לצעוק ולהתווכח הוא בכלל קווארק, שמייד מואשם בכך שהוא קומוניסט (יהדות דווקא לא הוזכרה בכלל, אבל מכיוון שארמין שימרמן יהודי אני מרגיש שהיא לפחות נרמזה). גם במהלך הדכאון הזה באשיר (“We’re writers, not Vikings”) ואו’ברייאן (“I like robots. They’re very efficient.”) ממשיכים את תפקידם בתור הפוגות קומיות למופת.

אז מה ראסל יעשה? ילבין את סיסקו? הוא כמעט עושה את זה עד שהוא פוגש שוב את המטיף-מטעם-הנביאים. כמו כן, כבר הזכרנו שלאט לאט הוא מתחיל לראות דמויות מתוך הסדרה? לרגע אחד הוא רואה את קירה במקום את K.C. Hunter, וכשהוא רוקד עם קסידי ייטס הוא פתאום על DS9, וכדומה. כמובן, התחושה היא לא “המציאות המדומה שבמוח של סיסקו נפרמת” אלא ההפך - “ראסל לוקח דמויות מהחיים שלו ומשתיל אותן לתוך הסיפור שהוא ממציא”.

אז הוא כותב עוד ועוד סיפורי DS9 וכולם עם סיסקו השחור וכמובן שהעורך רוצה לזרוק אותו מכל המדרגות. הסופרים האחרים דווקא מנסים לעזור, ואו’ברייאן עולה על הרעיון הסביר של “לספר בסוף שהכל היה חלום”. לזה העורך ומסכים, וראסל ברקיע השביעי. ואז מגיע הזמן קצת להרביץ לו, אחרי אזהרה מהנביא שזה בדרך. ראשית באמת מרביצים לו, פיזית: השוטרים המושחתים וואיון ודוקאט יורים בג’ייק סיסקו שניסה לפרוץ לרכב ואחר כך מפוצצים במכות את ראסל שניסה להתערב; ואחרי חודש כשראסל שעדיין מתאושש מגיע אל משרדי המגזין כדי לראות את הגליונות עם הסיפור שלו, העורך מדווח שההדפסה כולה בוטלה על ידי המוציא לאור כי “המגזין לא עומד ברמה המספקת החודש”. אה, וראסל מפוטר.

וכאן מגיעה שעת המבחן הגדולה ביותר של אייברי ברוקס בסדרה. כמו שכבר אמרתי כמה פעמים, אני לא מרוצה ממנו כשחקן (ואין לי דרישות גבוהות במיוחד), אבל כשהוא צריך לחרוג מהדמות הרגילה שלו הוא הרבה יותר מוצלח על פי רוב. כאן ראסל צריך להתמוטט ולהישבר עם מונולוג קורע לב על כך שלא משנה מה יעשו לו, לא יוכלו לגעת ברעיון שלו. האם זה מצליח? ובכן… אני מניח ששחקנים אחרים היו מצליחים יותר, אבל זה עשוי טוב מספיק גם ככה. אין מבחן שהפרק הזה לא עובר בהצלחה.

זה לא נגמר טוב עבור ראסל - אחרי ההתמוטטות שלו הוא מגיע לאמבולנס מצ’וקמק ונוסע השד יודע לאן, אבל לפחות יש לו את המטיף מטעם הנביאים לברך אותו והופס - סיסקו מתעורר ב-DS9 אחרי שחלפו רק כמה דקות. כמובן, עם זכרון מלא של כל התקופה שלו בתור בני ראסל, והתהיה המתבקשת האם לא כל הסדרה היא בעצם חלום של מישהו שמתעקש על קפטן שחור.

אני מנסה לחשוב על משהו רע לומר על הפרק הזה ולא מוצא. אם יצליחו לקשר אותו לעלילה הראשית של הסדרה זה יהיה נפלא, כמובן, אבל לא נורא גם אם לא יוכלו, כי הפרק הזה נגע בדיוק במה שמסע בין כוכבים לדורותיה מנסה לעשות, וזה חשוב לא פחות מאשר להמשיך את המלחמה עם הדומיניון. תודה.