אתם יודעים מה לא היה לנו? פרק שבו הזוגיות של וורף ודקס באמת עובדת. היה לנו את המתח המיני של עונה 4 ואת פרק הפיצוץ שלו בתחילת עונה 5, וזה היה נחמד; אבל מרגע שבו הם הפכו לזוג, הם די נעלמו אם לא גרוע מכך. ב-Let He Who Is Without Sin… מערכת היחסים שלהם נראתה בעייתית להחריד שלא לומר מתעללת, וביתר הזמן מהומות הדומיניון הפרידו אותם. ב-Soldiers of the Empire היה להם פרק משותף מצויין, אבל הם לא בדיוק היו בו זוג אלא… ובכן… שני קצינים שמשרתים יחד וחולקים אמון די גדול. וב-You Are Cordially Invited שוב חזרנו אל מה שנראה כמו מערכת יחסים לא מתפקדת שאיכשהו היה צריך להציל עד סוף הפרק.

הפרק הנוכחי בא לתקן את זה, ועושה את זה ממש טוב. כל כך טוב, שאני סולח לזוועות שהלכו קודם. הוא גם עושה את זה במלוא המסורת של DS9, עם פרק שמתחיל בצורה קלילה והומוריסטית ומוצלחת ופתאום הופך להיות רציני להחריד ועושה גם את זה טוב, אפילו אם לא מדהים כמו בפרקים אחרים.

אנחנו מתחילים עם החלק ההומוריסטי - וגם הוא מנוצל היטב כדי להושיע את הזוג. וורף ואו’ברייאן מציצים למשחק טונגו של קווארק, דקס וחברים. אם וורף היה עדיין הפוץ הבלתי נסבל והשתלטן שמשום מה החליטו לעשות ממנו הוא היה מסנן משהו זועם נגד המשחק. במקום זה קיבלנו את זה:

  • WORF:
    She has him.
  • O'BRIEN:
    She's down fifty strips.
  • WORF:
    Not for long.
  • O'BRIEN:
    What makes you so sure?
  • WORF:
    Jadzia is playing a very deep game. Her strategy will become apparent any moment now.
  • O'BRIEN:
    I see. You have absolutely no idea how this game is played, do you?
  • WORF:
    No. But I have developed a new appreciation for it.
  • O'BRIEN:
    Since when?
  • WORF:
    Since I married a tongo player.

קווארק מנצח. מנצח בפעם ה-207 ברצף, מה שגורם לאו’ברייאן להתפעל. כבר חשבתי שהחלק הזה של הפרק ילך לכיוון “או’ברייאן לומד איך קווארק מרמה”, אבל באופן די מפתיע זה לא מה שקורה - עצם האפשרות לכך שקווארק מרמה בכלל לא מוזכרת בפרק, ומה שכן יש בו הוא אפילו סוג של תשבוחת לקווארק… אבל אני מקדים את המאוחר.

אנחנו מקבלים הצצה אל שגרת הלפני-השינה-ומה-שאחר-כך של וורף ודקס, ושל הבלת”מ שאחר כך מזעיק אותם למשימת חילוץ של מרגל קרדסי מאחורי קווי האויב שאליה הם יוצאים שניהם לבד, ואז לסצינה ארוכה של וורף ודקס מדברים בחללית על ירח הדבש המתוכנן ועל זה שוורף קצת משתחרר מהפוציות שלו ומה לא. וזה ממש מוצלח ומבדר וכיפי וזה הרגע שבו אני מרגיש ששני אלו הם באמת זוג. כמו כן להשחיל קצת ל-TNG:

  • WORF:
    I'm a married man. I have to make certain adjustments to my lifestyle.
  • DAX:
    Adjustments? Worf, you're practically easygoing. What's next, a sense of humour?
  • WORF:
    I have a sense of humour. On the Enterprise, I was considered to be quite amusing.
  • DAX:
    That must've been one dull ship.
  • WORF:
    That is a joke. I get it. It is not funny, but I get it.

בינתיים, כדי להמשיך את האווירה הקלילה, או’ברייאן מגייס את באשיר המסכן למשימה הקדושה - להביס את קווארק בטונגו. לבאשיר יש את יכולות החישוב העל-אנושיות הנדרשות לשם כך בזמן שלאו’ברייאן יש… אה… את הרצון להביס את קווארק שאין לבאשיר?

במקביל, המשימה של דקס ושל וורף קצת משתבשת כשהמרגל הקרדסי מבטיח להם הרים וגבעות של כל משני הצורה ברביע אלפא אבל בשביל לחלץ אותו צריך יהיה לנחות באיזה כוכב ג’ונגל וללכת שלושה ימים כדי להגיע אליו ולחלץ אותו בדיוק ברגע הקריטי. אז זה מה שוורף ודקס עושים; וורף מקבל את ירח הדבש של טראק בשטח פראי שהוא רצה. בינתיים הפרק ממשיך להיות מבדר וכיפי עם עלילות וורף ודקס בג’ונגל, ואז חוזרים אל באשיר וקווארק ומשחק הטונגו שלהם ו…

ופתאום זה מפסיק להיות מצחיק. ברגע הקריטי במשחק קווארק פתאום יוזם עם באשיר שיחה על דקס, ומצליח להוציא מבאשיר את כל הבאסה שיש לו בנושא הזה והוא לא אמר עליה מילה כבר כמה עונות. התגובה הראשונית שלי הייתה “הו לא, אתם לא באמת מחזירים את קו העלילה הדפקטיבי הזה, נכון?” אבל עכשיו כשאני חושב על זה, הם עשו משהו טוב פה, אם הכוונה היא לסגור את זה כאן. עלילת “באשיר מחזר אחרי דקס” הייתה נקודת שפל של העונה הראשונה (ושל הדמות של באשיר) וזה יפה שבמקום להעמיד פנים שזה בכלל לא קרה הם מתייחסים לזה שוב, מנקודת מבט הרבה יותר מאוחרת וחכמה. אולי אפילו אפשר טיפה להצטער עבור באשיר, אבל הרבה יותר מצטערים עבור או’ברייאן שהמזימה שלו להביס את קווארק נכשלת לגמרי, כמובן; באשיר מוסח לחלוטין על ידי השיחה ומפסיד במשחק, וקווארק מראה שכדי לנצח בטונגו לא חייבים לרמות אלא מספיק להיות חכמים ומרושעים מספיק כדי להשתמש בזה.

אבל זה לא רק באשיר ואו’ברייאן וההפסד שלהם - בשיחה הזו יש גם משהו מקפיא דם שנותן תחושה שהם מדברים על דקס כמעט בלשון עבר, כאילו הדמות הולכת לעזוב אותנו בפרק הזה. וכשהסצינה מסתיימת וחוזרים אל וורף ודקס, זה כמעט מה שקורה - הם מותקפים על ידי ג’אמהדר ומנצחים אותם, אבל דקס נפצעת בפציעת שקרכלשהו שלא מפסיקה לדמם למרות כל הציוד הרפואי שלהם, ומרגע זה ואילך רוב הפרק הוא “וורף ודקס הולכים בג’ונגל ודקס גוססת” עד שוורף נאלץ לעזוב אותה שם אחרת לא יוכל להגיע למפגש.

כמובן, עולה השאלה למה ברגע שבו דקס נפגעה וורף לא עזב אותה ורץ למפגש כדי שיוכל לחזור כמה שיותר מהר ובינתיים דקס לא תאבד כוחות בהליכה מיותרת בג’ונגל - אבל עזבו, אפשר לתרץ את זה וזה לא חשוב. המטרה הייתה להביא את וורף לסיטואציה שבה הוא חייב לבחור בין להציל את דקס ובין לחלץ את המרגל. ברור לכם במה הוא בוחר, נכון? זה וורף! הוא יבחר במרגל! אה, לא. הוא חוזר ומציל את דקס, שהמרגל יתפגר. שזה גם מה שקורה, אבל המרגל היה מעצבן מלכתחילה אז למי אכפת. אה, לכל הפדרציה אכפת, כי היה למרגל מידע קריטי? סיסקו נוזף בוורף ואומר שזה יפגע לו בקידום ושהוא היה עושה את אותו דבר בדיוק? בסדר גמור! אם כבר לתת לוורף החלטה קשה, אז שיהיו לה השלכות! ממילא הוא הדמות היחידה בסדרה שלהחלטות הקשות שלה יש משמעות לטווח ארוך (זוכרים? הבית של וורף נמחק והאח שלו צריך אמנזיה כדי להמשיך לחיות, כשבינתיים אודו, למשל, כבר חזר להיות משנה צורה מבוקש ביותר למרות שהוא עולל למשני הצורה משהו רע יותר מאשר הסירוב של וורף להצטרף למלחמה חסרת הגיון שיזמו משני צורה).

מה רע פה? ובכן, שוב אנחנו מקבלים פרק שבו הדבר המרכזי שדקס עושה הוא להיפגע ולהפוך לחסרת אונים. זה קורה שוב ושוב ושוב במהלך הסדרה ובחיי שכבר נמאס. אני לא אומר שזה לא קורה גם לאחרים (זוכרים את סיסקו ב-Starship Down?) אבל כל כך הרבה פעמים לאותה דמות? זה ממש מעצבן.

וחוץ מזה, המתח של “אוי אוי אוי דקס הולכת למות” שהפרק הזה יוצר הוא כמובן מלאכותי לחלוטין; מי חושב שהם הולכים להרוג דמות מרכזית כמו דקס ככה?